המחאה בשיר היא על החלטתה של החברה והגדרת אנשים כעניים ומשפחות כעניות, רק מהסיבה שהם נמצאים מתחת לקו העוני ועל הקביעה מהו קו העוני בשביל מישהו אחר. לדוגמא הציטוט בשיר ״כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לִמְתֹחַ קַו וְלוֹמַר: מִתַּחְתָּיו הָעֹנִי״ שמתוכו ניתן לראות את התסכול בהתייחסות החברה לאותם האנשים שמוגדרים כעניים. המחאה בנוסף היא נגד הקשר שהחברה יוצרת באמירותיה בין קו העוני לבין תחושת אומללות, שדבר זה הוא לא דבר שנכון לעשות. 

החברה לא יכולה להגדיר אדם או משפחה כענייה או עשירה מהסיבה שעוני לא נמדד בכמות הכסף שיש לכל אחד, אלה בעושר הפנימי שלו, הדברים שגורמים לו אושר, אלו הדברים שקובעים על האדם כעשיר. העושר יכול להיות רוחני ובהרגשה של האדם וזאת אפשר לראות מתוך השיר, שהדובר בשיר כילד, לא הרגיש עני. 

למשל, מתוך המשפט "הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, בשכונה שאמרו עליה מעברה." משפט זה מעביר לנו את התחושה שלו כילד, שלמרות שבמעברה בה הוא גר בתנאים לא קלים, הוא הרגיש בבית, בשכונה שלו וזה היה ביתו לכל דבר ולמרות שהוא חי בדלות, הוא לא מרגיש עני לעומת כל האמירות מפי החברה שמגדירות את האנשים שחיים שם כעניים ושהמעברה היא שכונת מצוקה. בנוסף, = ניתן לראות את המחאה על נושא זה דרך הציטוט: "באוויר, עָפוּ יוֹנִים בִּמְטַס הַצְדָּעָה". כאשר סומק השתמש במטאפורה של מטס ההצדעה, הוא מביע את הכעס שלו כיוון שמטס הצדעה זה דבר יקר ויש ביקורת שלילית על כך שדבר כזה מטפחים, דבר לא חשוב ביותר ולעומת זאת, יש אנשים שצריכים כסף למחייה ובהם לא משקיעים כלל.              

על כל המצב הקשה הזה יש תאוריות אשר טוענות כי גברים אלימים סובלים מתחושות נחיתות, ערך עצמי נמוך, חולשה ודימוי עצמי שלילי, אך הנשים המוכות חוות את אותו הדבר, תחושות של חוסר ערך ורגשי נחיתות. בדרך כלל ניתן לזהות אלימות במשפחה בעזרת סימנים כחולים, שברים, פגיעות פנימיות, סימני דקירה וכוויות. אך לעתים נגרמים נזקים משמעותיים לקורבן שלא ניתן לראותם כלפי חוץ כמו אלימות שהיא לא פיזית ולא נראת לעין. 

בעקבות כל המקרים הקשים הללו, כולנו ציפינו ומצפים לעונשים כבדים אך תופעת רצח נשים נתפסת באופן שונה מהיחס כלפי רוצחים,  לאחר רצח אישה על ידי בן זוגה, נבדקים הסימנים המקדימים וכך ניתן לבדוק מה צריך וניתן לעשות כאשר הסימנים המקדימים כבר קורים על מנת לנסות למנוע את המקרה הבא מה שהמדינה לא דואגת לו. ארגוני הסיוע, בדרך כלל בראשות נשים, מנסים לטפל בכך, אך מערכת החינוך עדיין לא התגייסה לחינוך מגיל צעיר, למניעת אלימות ולפענוח מהיר של הסימנים המעידים. עניין זה נוגע בנשים ובגברים באותה מידה, הגברים שאיבדו את הבלמים, וחובתנו היא לנסות ולזהות את הסימנים המעידים לאישה במצוקה. 

דרך נוספת לטפל במצב היא כמחאה, אך מדוע רק נשים יוצאות להפגין ולנסות לטפל בתופעה הקשה הזו וכיצד הנושא הכאוב הזה אינו מצוי בראש סדר העדיפויות הממשלתי ומטופל באופן מוסדר? 

את הכמות של הרציחות והאלימוית כלפי נשים אפשר לתאר כתופעה חברתית אך אינה מטופלת כמו תופעות חברתיות אחרות, הצעדים ההכרחיים לטיפול בתופעה החמורה הם הגברת המודעוּת בחינוך ובחברה הציבורית כולה, השלמת החקיקה לצורך הרחבת הענישה ותוכניות שיקום לגברים אלימים בכלא.

כשעשרות נשים נרצחות ורבות אחרות נפגעות, חובה עלינו להציל חיים ולזעוק את זעקת הקורבנות. 

בישראל בשנים 2004-2018 נרצחו 163 נשים על ידי בני זוגן  רק כמחציתן היו מוכרות לשירותי הרווחה, אך לא בהכרח בתקופה סמוכה לרצח או על רקע תלונות על אלימות במשפחה. תחילתה של שנת 2021 החלה, וכעבור פחות מחודשיים שתי נשים נרצחו על ידי בני זוגן. מדינת ישראל מפקירה את הנשים ומפרה את חובתה להגן על זכות האדם הבסיסית ביותר שלהן - הזכות לחיים ולשלמות גופנית. הממשלה מקימה ועדות, תוכניות מתוכננות ובפועל דבר לא משתנה. המצב הזה מחייב שינוי, וכדי להשיג שינוי אמיתי נדרשה גם מאמץ פנימי וגם מחויבות כלפי גורם חיצוני.

המחויבות כלפי חוץ תתרחש עם הצטרפותה של מדינת ישראל לאמנת מועצת אירופה למניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, המכונה אמנת איסטנבול,שנכנסה לתוקף ב-1 באוגוסט 2014. זהו הסטנדרט הבינלאומי הגבוה ביותר והמקובל כיום בתחום הטיפול באלימות במשפחה.

ראשית, חשוב שמדינת ישראל תצטרף גם, מכיוון שאנחנו זקוקים למנגנון קבוע של בדיקה עצמית פנימית ואחריותיות שהמדינה מחוייבת בה באמצעות פיקוח מתמיד מבחוץ ובהשוואה קבועה למדינות מתקדמות אחרות. שנית, האמנה מפרטת באופן מעשי את מפת הדרכים המדויקת שהמדינה צריכה ללכת בה ליצירת פתרון הוליסטי לבעיית האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה.

לבסוף הפתרון האמיתי הוא טיפול בשורש הבעיה והוא בעצם לטפל בגורם האלים, דרך אחת אפשרית היא חוק שיחייב גברים אלימים לעבור טיפול משקם וארוך שכלל מעקב שרק לאחר טיפול זה הוא יכול לחזור למשפחה. אבל זה לא משנה את העובדה שייתכן שלקורנה תמצא תרופה מאוד בקורב אך לאלימות בנשים לא תמצא תרופה מתאימה וגם אם תמצא, נצטרך לעבוד מאוד קשה בשביל להשיג אותה.