כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.

כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה

אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,

אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,

לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

ממחיש את איך שהכותבת רואה בצורה מוזרה איפה שהיא נמצאת "ארץ נוכריה"

נועה

נזכרתי בעבר

בשלג הצח לעומת החום שעושה את ההבדל ממש מורגש.

העץ חסר השלג מזכיר לי את הבית משם הובא.

ארץ זרה, שהייתה לי בית

הפכה לזיכרון מתוק שחולם עליו בבית

הנוף הירוק חסר כל צבע

שונה מהעבר ומזכיר את העתיד הפורח.

נודדת ממקום למקום כמו ציפור

וחוסר שייכות שאני נמצאת בחום ובקור.

לכל מקום נקשרתי מחדש

ועכשיו אני שייכת ממש.

אורן

בימי קיץ חמים, ביערות ביתי

רואה אני את עצי האורן ונזכרת

בעצי ילדותי

בשלג הבית שאיננו עוד

ננטעתי אי שם בשלג הרך

שם צמחתי ומשם נלקחתי ליערות שטופי שמש והאור

כמו ציפור שנודדת בשמיים, אף לי אין בית אחד

שורשיי ננטעו בהרי השלג הרחוקים

זרעיי שלי נטעתי על יד ההר אותו שורשיי אבותי לא עזבו

אורן -

אני יושבת פה היום נשענת על עץ האורן

ולפתע הכל חוזר אליי, השלג הקור ציפורי הבית

ורוח נושבת על העלים אני מריחה את השלג מהילדות

אבל הלב שלי כבר לא מכיר באותו הבית .

והציפורים שמעל נודדות אולי הן מבינות אותי

אולי הן מכירות את הרגש אליו גדלתי

איך נלקחתי מהבית כמוהם איך שנינו מבינים ומקבלים

אורן

פה לא שומעת את הציפורים, כאן אין על העצים שלג. אבל תחת האורנים מרגישה כאילו אני ילדה.

צלצול המחטים היה, כשהייתי קטנה היה מלא שלג. הקרח הירוק והשלג הכבד עכשיו נראים לי זרים.

כנראה רק הציפורים יודעות, כשהן עפות בשמיים, את כאב חוסר השייכות.

עם האורנים גדלתי, אבל אני שייכת לשני מקומות שונים.