רמו שלי,
אני כותב לך מגעגוע, כותב עם דמעות.
אני כותב גם מתוך עונג, העונג שבזכרונות.
חסון כל כך, כל כך מרשים, ככה עם הראש מורם והמדים הירוקים.
ואני זוכר את השיחות שלנו, אני אחיך הצעיר,
לפעמים על כלום ולפעמים על שום דבר,
ולפעמים עצות של אח גדול לילד על איך נהיים גברים.
"מתי תתבגר כבר אודי?" שאלת לפעמים,
אז זהו, רמו. התבגרתי. או ככה לפחות אומרים.
הספקתי כבר ללבוש מדים וגם לפשוט מדים.
סיימתי בגרויות, הכרתי בחורות,
אבל באיזשהו מקום נשארתי אותו ילד, עדיין מחכה לאותן העצות.
נאחז בתמונות, בזכרונות קלושים, בחיוך הקבוע בקיר,
ומדי פעם איזו סבתא או דודה מסתכלת בתמונה ואומרת:
"אוי, איך שאתם דומים...".
ואני כל כך רוצה לצעוק ולזעוק למרומים, אוי, כמה שהייתי רוצה לראות אותך.
רק כדי להגיד כמה מילים. לספר לך גאווה מהי, וכמה לימדת אותי באותם שיעורים.

עשר שנים ארוכות חלפו מאז אותו בוקר נורא.
עשר שנים שאתה כבר לא חולם חלומות.
עשר שנים שאתה לא מנסה להגשים אותם.
כל כך הרבה השתנה, אבל העולם כמנהגו נוהג.
הלוואי והייתי יכול לספר לך קצת על דברים שקרו פה כשלא היית.
על דברים שעוד יקרו כשלא תהיה.

עד לא מזמן הרשיתי לעצמי לחלום שלפחות איתנו הכל יהיה בסדר.
כי הרי לקחו לנו אותך, ומה עוד יכול להיות יותר גרוע?
זה היה לפני כמעט שנה כשקיבלתי את הסטירה המצלצלת.
"מור איננה," הם אמרו. "מור נפטרה". מור הייתה המשענת שלי. ביחד חשבנו עליך, ביחד העלינו
זכרונות, ביחד בכינו. ביחד החזקנו את אבא ואת אמא ולימדנו אותם מחדש איך לחייך. ביחד עמדנו
בחופה של מור וביחד בכינו על שלא היית איתנו. ביחד התרגשנו כשנולדו הנכדים, האחיינים. אלה שלא
יכירו את "דוד גיבור" שלהם, אלה שלא יכירו גם את אמא.
ופתאום נשארתי לבד, לבד מעלה זכרונות וגם בוכה לבד. גם הזיק שהדליקו הנכדים החדשים בעיניים
של סבא וסבתא כבה פתאום, והאמת שאני לא מתכוון לוותר. המשפחה שלנו תהיה ביחד, ורוח הזיכרון
תמיד תשאיר אותנו עם ראש מורם. הגאווה על מה שהייתם לא תיתן לנו להוריד אותו אף פעם. קשה
להסביר לך עד כמה העצב קשה מנשוא, גדול וכואב, אבל בכל פעם מחדש אני לומד שהחיים האלה הם
פשוט מירוץ משוכות, ואני נחוש להמשיך לקפוץ מעליהן, גם אם במקרה שלנו הן גבוהות טיפה יותר.
כנראה שלמדתי מהטוב ביותר.

מאת אודי רוטנברג, אחיו של סמל ראשון רם רוטנברג ז"ל, שנפל ב-10.7.1999 בזמן פעילות מבצעית בלבנון כחייל שריון.

עברו רק שנתיים מיום לכתך מאיתנו, אך מי אמר שעדיין לא התרגלנו?
התרגלנו לכך שחיינו מלווים בעצב וכאב,
התרגלנו לדמיין אותך ולהתגעגע.
התרגלנו לבכות ככה סתם, לעתים כשאנחנו לבד, לתוך הכרית,
אך בציפור, כלפי חוץ, להראות כאילו הכל כרגיל.
התרגלנו להתייסר על איך לא הספקנו להגיד לך עוד משהו
איך פספסנו עוד רגע שיכולנו להיות איתך או לשוחח,
התרגלנו שליבנו מתכווץ מצער על שלא דיברנו עוד קצת ביום שישי האחרון לפני מותך.
התרגלנו בכל חג לשלב בין שמחת החג לבכי על כך שאינך חוגג איתנו,
ותוך כדי הקידוש להיחנק מדמעות.
התרגלנו לענות לילדים ששואלים עליך בפנים חתומות,
אך לבכות מבפנים בלי תשובות.
התרגלנו להצטמרר כשבאמצע העשייה היומיומית את שמך שמענו או בתמונתך נתקלנו, אנו כבר יודעים
ומתרגלים איך להסיט את המחשבות למשהו אחר ולהמשיך במה שבדיוק התחלנו.
התרגלנו להיאנח לעצמנו שבך נזכרנו, אנחת חוסר אונים אל מול חסרונך העצום.
התרגלנו לנסות להסביר לעצמנו שלא נראה אותך יותר,
לנסות לתפוס את זה בשכל, אך ללא הצלחה – איך אפשר להיפרד כל כך מוקדם מאהוב כה קרוב???
התרגלנו להתגעגע, להצטער, לכאוב ולהתאבל
אך התרגלנו לשאוב כוחות, להזדקף, להתחזק ולהמשיך בעשייה היומיומית מתוך שמחה.
התרגלנו לחיות במצב שלעולם לא נוכל להתרגל אליו.

מאת ברק פויר, אחיו של סמל אריאל פויר ז"ל, שנפל ב-17.5.2008 בעת מילוי תפקידו בשירות המילואים.

געגוע. רק געגוע עמוק ואינסופי.
לראות אותו שוב, להריח את ריח הגוף,
להביט בעיניים הנוצצות, ללטף את הראש, לחבק, לנשק, לגעת.
כל התחושות כולן מזדככות אל הגעגוע הזה המתעצם ללא הפסק, צורב ומנקר מבפנים.

הזמן אינו מרפא דבר, רק מחדד את האמת
ומטיח אותה בפנים.
כבר לא נותן ללב להתנחם בתעתוע הדמיון ש... אולי הוא תיכף ישוב.
אולי הוא פתאום ידפוק בדלת ויתיישב אל השולחן, עייף ורעב ומתגעגע.

ויום אחד, בלי התראה מוקדמת,
מבין הראש את מה שהלב מסרב לקבל –
הגעגוע הזה כבר לא יסופק לעולם.
והמחסור מתעצם, והחלל גדל, והמחשבות מפנות מקום לכמיהה הפשוטה כל כך –
שהגעגוע יפסק.
שאפשר יהיה להביט בו, לראות שוב את החיוך,
לתת לו לשים את הראש על הכתף,
ואז להירגע.
אפילו לדקות ספורות.
אפילו לרגע.

ככל שחולפות השנים,
ככל שהזיכרון מתכהה עוד ועוד, הגעגוע רק גובר.
כבר אין כעס, אין כאב, אין תרוץ ואין השלמה.
רק געגוע טהור.
געגוע לנוכחות, געגוע לשלוה
געגוע לימים שלפני הכל.
לרגע אחד נטול געגוע.

מאת אייל אוחנה, אחיו של סגן יצחק (איציק) אוחנה ז"ל, שנפל ב- 3.2.1987 בזמן פעילות מבצעית בשירות לביטחון כללי.

מילה, שורה, עמוד ודף
אני כותבת וכותבת תשע שנים.
מילה, שורה, עמוד וכבר המון דפים
ואני פוחדת שזה לא יספיק,
שאותי לא מבינים.

ב-11 בספטמבר העולם השתנה.
ב-11 בספטמבר העולם שלי נחרב.
הטלוויזיה שידרה מראות מהגיהנום
וגן העדן הפרטי שלי הפך לסיוט.

ושוב עוד מילים ועוד שנה עוברת
ואני את מחשבותי על דף מסדרת.

הבלגאן בלב כל כך גדול, עמוק,
ואני מתפוצצת.
גם אם אמלא את כל המחברת,
אני רוצה לצעוק, לזעוק, אך שותקת.

הנה עוד אזכרה או יום זכרון,
אתה ואני כאילו ביחד בתוך הארון.
אתה בלי מילים
ואני עם יותר מדי.

אלוהים ברא את העולם בשישה ימים
ובחר לנוח ביום השביעי.
אלוהים קטף לנו כל כך הרבה ילדים
ואני בחרתי להקריא לראשונה רק בשנה השביעית.

צחי שלי הוא גם שלנו.
המילים שלי מדברות עליך,
אך אני גם מבינה ששייכות הן לכולם,
זאת למרות שאני מרגישה אבודה בעולם.

כי איך יכול להיות שאתה נולדת לפני
ואני כבר יותר גדולה ממך?
כי איך יכול להיות שהכל השתנה?
גדלתי ולמדתי, התאהבתי והתאכזבתי,
התגייסתי והשתחררתי, טסתי וחזרתי,
ואתה נשארת ולא הספקת.
אתה צעיר וצח, יפה ונצחי, צחי שלי.
כל יום שעובר
ועמו מילה או שורה, עמוד ודף
נוסף עוד משהו אחד – געגוע.

מאת נעמה דוד, אחותו של סמל שני צחי דוד ז"ל, שנפל ב-11.9.2001 בזמן מילוי תפקידו כשוטר משמר הגבול.

חלפו להם 6 שנים ו-8 חודשים בלעדיך.

הימים כלילות ומחשבותינו כולן עליך, רק חבל שהן בלשון עבר. לעתים אנו מרשים לעצמנו  לדמיין ולחלום איפה היית היום לולא האסון שקרה. בטח היית נשוי, אב למופת, אח תומך ובן מוצלח שכל אחד היה רוצה לייחל לעצמו. המחשבות קשות מנשוא, הדמעות חונקות והגעגוע הוא עצום. מיכל, האחות האחת והיחידה משמרת יחד איתנו  את זכרך בכל יום, בכל שעה. חברינו והמשפחה משתדלים להיות איתנו ברגעים הקשים ויחד אנו מנסים לשתף , לצחוק, לבכות ולהכיר אותך לכולם כמה שרק אפשר.

זיו, חבריך התבגרו, התחתנו והקימו משפחה ואתה תישאר צעיר לנצח. בטח אתה במקום כלשהו, למעלה, צופה ומחייך על המשך החיים בלי זיו, ואנו מאמינים כי אתה תמיד איתנו, מלווה, מייעץ ונמצא בכל מקום אליו אנו הולכים.

כזה היית תמיד, חייכן ועוזר לזולת, תומך במשפחתך ובעיקר בסבא וסבתא מוטי ורינה. שימשת אוזן קשבת לאחותך הצעירה ממך, מיכל, שמרגישה עד היום כי אתה  תמיד איתה.

זיו, השארת אחריך הרבה והחלל שנפער בלבנו הוא אינסופי. אבא ממשיך לעשות מילואים ולשרת את המדינה שכל כך אהבת ולמען הגנתה נפלת. אנחנו דואגים לספר עליך לכל מי שהכיר אותך, וגם למי שלא, ויחד עם מיכל  מנסים להמשיך בחיי היומיום, אך הימים חולפים, הזמן עובר ואינו מרפא, ועבורך הזמן עצר מלכת.

זיו,  אנחנו אוהבים אותך וכל כך מתגעגעים,

אבא ואמא"
עליזה ואלי בלאלי הם הוריו של רס"ר זיו בלאלי (25.9.1977-7.8.2006) אשר נפל במלחמת לבנון השנייה מירי קטיושות, בעת שהתכוננו הוא וחבריו בכפר גלעדי ליציאה לפעילות מבצעית

אתמול שאלה אותי תלמידה, איך אני מתמודדת אחרי חמש עשרה שנים? האם זה עדיין כל כך קשה? עניתי לה שכן, זה עדיין כל כך קשה, עדיין כואב לי כמו בשנה הראשונה, ואולי כואב לי עוד יותר. כואב לי, כי החיים נמשכים, כי נוצרים חיים חדשים, ואתה לא נמצא כאן כדי לחוות איתי את השינויים. אתה לא כאן כדי להעביר איתי עוד עשור בחיי, כדי לשמוח איתי ועם שאר המשפחה.

לי כבר לא חוגגים יום הולדת, כי הרי יום ההולדת שלי כל כך סמוך ליום לכתך ממני ילד שלי. הפעם האחרונה שחגגתי היה לפני חמש עשרה שנים. שלחת לי זר פרחים, כי ידעת שלא תהיה בבית ביום ההולדת שלי. היית עוד חי, היית בצבא. אבל, לא יכולת לדעת שזה רק סימן לבאות, שיותר לא תהיה ביום ההולדת שלי או של שאר בני המשפחה. אז איך אפשר לחגוג מאז? איך אפשר לשמוח? איך אפשר להתענג על השינויים בחיי ובחיי המשפחה בלעדיך, גל?

אני משתדלת, גל, משתדלת להמשיך לחיות, להמשיך לשמוח, לרוב אני כמעט מצליחה, אבל אז מגיע הכאב, מגיע החסר, מגיע החלל והשמחה נמהלת בעצב. לא רואים עליי, גל, באמת, אני בדרך כלל מצליחה לשחק אותה חזקה, שמחה, מאושרת, אבל הלב בוכה בפנים, בוכה עליך גל על החיים שנקטעו על חייך שלך ועל חיי שלי.

החיים שלי ושל כל המשפחה נעצרו, אז, לפני חמש עשרה שנים, כשנקשו בדלת והודיעו לנו שנפלת בקרב בלבנון. החיים נעצרו כי בכל אירוע אתה חסר. גם אם אנחנו לא מדברים על כך אחד עם השני, אני יודעת שכולם חשים בחסרונך, בשבת, בחג ובאירועים המשפחתיים.

כל כך הרבה שינויים חלו במשפחה המורחבת שלנו, ילדים נולדים, אחרים מתבגרים, מתגייסים, הופכים להורים, סבא כבר לא איתנו, ורק אתה גל נשארת בן עשרים ושתיים.

כל שינוי כזה זורק אותי למחשבה הכואבת איך אתה היית במצב החדש של בעל? אב? אבל לזה לא תהיה לי תשובה לעולם.

כל שאלה כזאת גוררת רק צער עמוק, בכי בלתי נשלט ומשאלה: אילו, אילו רק הכל היה חלום רע שאפשר להתעורר ממנו. אבל זה לא חלום, זה הסיוט של מציאות חיי. מציאות של חיים בלעדיך ילד אהוב שלי. מציאות שאין בכוחי לשנות, מציאות שנכפתה עלי. אני כל כך מתגעגעת אליך, גל, אתה כל כך חסר לי, אני כל כך אוהבת אותך, גל ילדי שלי.

נוח על משכבך בשלום.

אוהבת אותך,

אמא"

ורדה היא אמו של סרן גל לב-רן (26.11.1975-29.9.2007) אשר נפל מפגיעה ישירה של טיל נ"ט בעת שתיצפת בעמדת טלוסה בשטח לבנון על פעילות החיזבאללה

חלפו חמש עשרה שנה מאז שעזבת אותנו בהפתעה גמורה. מי היה מאמין שאחרי אינספור פעולות מבצעיות, אבדן חברים בקרב ופצועים שטיפלת בהם ושבו לאיתנם, תמצא את מותך באסון המסוקים - תאונה אווירית מיותרת שבה נספו עוד שבעים ושניים מחבריך.

אני עדיין חושב על השניות האחרונות בחייך, שבהן חשבת לעצמך את המשפט שתמיד אמרתי לך: 'אוי ואבוי, אבא יהרוג אותי אם יקרה לי משהו'.

אמיל,

כל כך הרבה דברים השתנו מאז נפרדנו ממך. אתה זוכר את השיחה שהייתה בינינו לגבי העסק המשפחתי שלא מצליח להתרומם? העצבות הייתה ניכרת בפניך ואמרתי לך, 'אל תדאג. חמש שנים מהיום אנחנו נעבור לגור בפנטהאוז'. צחקת עליי ואמרת שלא ייתכן. תקופה לא ארוכה לאחר מכן שלחת מכתב לחברתך בו כתבת שאבא התחיל לחייך.

דע לך ששלוש שנים אחרי לכתך קנינו פנטהאוז באשקלון. מאז חלו עוד שינויים במשפחה: אסי סיים את שירותו כלוחם, טייל בחו"ל, למד משפטים אך טרם סיים, התחתן ונולדו שני ילדים. סמדר סיימה את לימודי המשפטים. לביאת התגייסה למודיעין, למדה, התחתנה עם ניר שאותו לא הכרת ונולדו להם שני בנים, בר ומאור. אריאל סיים את לימודי התיכון בהצטיינות, התגייס לצבא והוא משרת ביחידה מובחרת במודיעין. אליעד, כן, זהו התינוק בן תשעת החודשים שהחזקת ביום שחזרת לבסיס וממנו לא שבת - הוא גדל וצמח לגבהים. הוא ילד מצטיין בלימודים, בעל פרסים ותעודות הערכה, גאוות בית ספרו.

ויש גם הפתעה: נולד לנו עוד ילד. בשמו, אביהו, יש קונוטציה לשמך. היום הוא בן ארבע ושמונה חודשים, וכמוך וכמו אריאל, אסי ואליעד יאובחן כמחונן.


אמיל, עברו חמש עשרה שנה והגעגועים אינם מרפים. חסר לי החיבוק בחופשות הקצרות עם ריח המדים, הגרביים שהיו ספוגים זיעה והיינו צוחקים כשהורדת אותם: איך הם עומדים כמו נעליים זקופות.

אני מתגעגע לשתקנות שלך. מעט מילים והמילה 'הכל בסדר'. למרות שהיית נודניק לא קטן, לא הצלחתי להוציא ממך כלום על שירותך הצבאי והייתי ניזון רק מאמצעי התקשורת. לדעתי, בשנות חייך הקצרות עשית המון דברים שמבוגר לא הספיק לעשות.

אני עובר על תמונות ילדותך ורואה יום הולדת עם קוסם, מסיבות פורים, טיול באילת עם גלשני רוח, סקייטבורד, צלילות, ריחוף באוויר, רישיון נהיגה, רכב חדש וקטנוע. איך תמיד הצחקת אותי כשהייתי רואה אותך עם הקסדה שישבה לך על העורף. יש גם תמונות שלך מבית הספר החקלאי בו היית יו"ר מועצת התלמידים ורפתן מצטיין, ורואים בהן את כל מה שעברת שם. אני וסמדי היינו לצידך כל הזמן, מוכנים למלא את כל בקשותיך, מארחים את חבריך. דע לך שעד היום החברים לא מפסיקים לדבר עליך, במיוחד עוז ויחיאל שהפך לעו"ד מצליח.

היית הנסיך שלי וכך עבור כל המשפחה המורחבת. תמיד נכון לעזור לסייע לסובבים אותך. למעשה, כל מה שאני יודע עליך זה בדיעבד מפי קצינים, חיילים וחברים שעברו איתך כברת דרך.

היום, במרחק של זמן מאז, אני עדיין מרגיש ריקנות, המוטיבציה שלי ירדה, המחשבות היומיומיות של 'מה היה אם לא היה' לא מרפות ממני, הבריאות לא כמו שהייתה והבית לא נראה טוב בלעדיך.

אמיל, איך אפשר לשכוח אותך?! בגללך אני מקדיש כיום את זמני כיו"ר יד לבנים באשקלון ועושה כל אשר בידי להנציח את זכרך בכל מקום. אני בטוח שאתה מסתדר טוב למעלה כיאה לאופי שלך. אופי של מסירות, חברות ומשפחה. לעולם לא ויתרת גם בימים קשים. לכן, בני, נוח על משכבך בשלום ומדי פעם טוב יהיה אם אשלח לך עוד מכתב בהתאם להתפתחויות.

אבא"

דניאל הוא אביו של סמל ראשון אמיל אזולאי (26.7.1976-4.2.1997) אשר נפל באסון המסוקים

תום פרקש נהרג בהתרסקות מסוק אפאצ'י במלחמת לבנון השנייה, הוא היה בן 23 במותו. אחותו עמית שרה את השיר 'מליון כוכבים', שכתב חברו יפתח קרזנר, בהלוויתו. השיר הושמע רבות ברדיו במהלך המלחמה והפך להיות מזוהה עם מלחמת לבנון השנייה.

https://youtu.be/40bADqtIr-M

יהודה וינר נולד בבנימינה בשנת 1949 ונפל בפורט תאופיק במלחמת ההתשה. בן 19 היה בנופלו. יהודה הוא חלל צה"ל המונצח ביותר. אחיו, אהוד מנור, כתב לזכרו שירים רבים. השיר הידוע ביותר שכתב לזכר אחיו הוא 'אחי הצעיר יהודה', אבל גם השירים 'אין לי ארץ אחרת', 'בשנה הבאה', 'גשם אחרון' ו'בן יפה נולד' נכתבו לזכרו.

https://youtu.be/7UYG5SMQcU0

זאב עמית נולד בנהלל בשנת 1927 הוא שרת במלחמת העצמאות והמשיך בקריירה ביטחונית בצה"ל ובמוסד. נעמי שמר, שהייתה בשליחות בצרפת, הכירה את זאב ואת חברו הטוב יוסף רגב וכתבה את השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' על החברות ביניהם. נעמי שמר כתבה את השיר בשנת 1966 כשזאב עמית עוד היה בחיים אבל בבית האחרון כתבה 'אני זוכר בקרב שלא נגמר, פתאום ראיתי איך אתה נשבר, וכשעלה השחר מן ההר אז אותך הבאתי אל הכפר, אתה רואה – אנחנו כאן בכפר, כמעט הכל נשאר אותו הדבר, בתוך שדה ירוק אני עובר ואתה מעבר לגדר'. שבע שנים לאחר מכן הבית האחרון הפך לנבואה אפלה. כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא התנדב לצה"ל ונהרג בהפצצה בסיני.

https://youtu.be/2iljNf6XqsA