לאחר ירי רקטות ענר נכנס למיגונית ליד המסיבה, בה שהו עוד הרבה אנשים. לאחר זמן מה, מחבלים הגיעו למיגונית והחלו לזרוק לתוכה רימונים. ענר עמד בפתח המיגונית והצליח לתפוס ולהשליך החוצה את הרימונים כל פעם מחדש. ענר הצליח לבלום 8 רימונים עד שרקטת RPG נורתה אל המיגונית וענר נהרג. הוא הקריב את חייו והצליח להציל חיים של רבים.

כשגיע למקום עזר לכוחות לכבר היו שם והרג מחבלים, פינה פצועים ועזר בלחימה.

סגן משנה אדר בן סימון שירתה כמפקדת טירונים בבסיס זיקים. כשמחבלים חדרו לבסיס ב- 7.10 היא אמרה לכל החיילים להסתתר במיגונית והסתערה באומץ יחד עם עוד מפקדים וחיסלה מחבלים.

אדר הצליחה לעכב את החדירה של המחבלים לבסיס ובזכות זאת הגיעו לבסיס עוד כוחות של הצבא וזה מנע מהמחבלים להשתלט על הבסיס.

אדר נפלה אחרי שנגמרה לה התחמושת ואחרי מותה היא עלתה לדרגת סגן.

לאחר מותה מצאו פתק שהיא כתבה והמשפחה והחברים שלה אמרו שהמשפט מאוד מייצג אותה: ״לחיות את החיים להנות מכל רגע להגשים את החלומות ותמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה״

הוא השאיר פתק על השולחן: “אל תחכו לי לארוחת בוקר.”

יומיים אחר כך חברו חזר עם הקסדה שלו — ועליה חרוט באבק:

“בשביל הבית.

אחרי קרא את הודעה של בנו, ייצא תחת אש כבדה כדי לחלץ את בנו ומשפחתו מן הקיבוץ.

ביחד עם ישראל זיו ואישתו נסע מתל אביב עד קיבוץ נחל עוז, ושם ביחד עם יחידת מגלן הצליחו לחלץ תושבים מהקיבוץ כולל בני משפחתו.

נעם תיבון גם חילץ גם ניצולים מטבח פסטיבל הנובה וסייע לחיילים פצועים.

לפני כמה זמן צילמו סרט תיעודיליו (״הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי״ שביים בארי אייבריץ׳) ורצו להקרין אותו בTIFF(פסטיבל הסרטים הבין-לאומי של טורונטו) אבל ביטלו את הקרנתו בנימוק שליוצרי הסרט אין את הזכויות להשתמש בצילומי חמאס מההתקפות והצהיר כי פסטיבל שואף למנוע ״איום הפוטנציאלי של שיבושי משמעתי״ שעלול לקרות בהקרנה, אבל אחרי גינוי בצד קרן המרכז היהודי אושוויץ, הסרט יצא לאקרנים ב-10 בספטמבר והגיע לארצות הברית ב-3 באוקטובר.

הסרט זכה בפרס בחירת הקהל של TIFF לסרט תיעודי.

כמה ימים אחרי הטבח, אמא של רועי שמה קץ לחייה.

ימים ספורים אחרי ציון שנתיים לטבח השביעי באוקטובר, רועי שם קץ לחייו. לפני שעשה זאת כתב מכתב פרידה בפוסט באינסטגרם, בפוסט הוא כתב ”לא יכול יותר” וביקש סליחה. לאחר מכן הוא אותר בתוך רכב שרוף ליד חוף פולג ללא רוח חיים.

באותה שבת של ה-7 באוקטובר בחר להישאר בבסיס למרות שאמו יעל שהתה בביקור מולדת בישראל וכחייל בודד זכאי היה לצאת לחופשה, אולם עידן בחר להישאר את אותו סוף שבוע של שמחת תורה בבסיס לצד חבריו ליחידה. עם פרוץ המתקפה עוד הספיק לשוחח עם אמו יעל ולעדכן אותה שנפגע בקסדה מרסיסים ושהוא בסדר גמור.

421 ימים מאז נחטף - פרסם ארגון הטרור חמאס סרטון תעמולה בוא הופיע ואמר: ״הגיע הזמן לשים סוף לסיוט הזה. כל יום מרגיש כמו נצח כאן, והכאב מבפנים גדל מיום ליום. הפחד שלנו בשיאו, אנחנו מתים אלף פעם בכל יום שעובר ואף אחד לא מרגיש אותנו״.

חשוב לציין שלאחר 584 ימים מאז השביעי באוקטובר הוא שוחרר בעזרת נשיא הרצות הברית דונלד טראמפ, טראמפ התעקש שחמס ישחרירו את עידן מיכוון שהוא אזרח אמריקאי, לחמס לו הייתה הרבה ברירה ועידן שוחרר.

בבוקר מתקפת חמאס ניתנה לאלכסנדר האפשרות שלא להישאר בבסיס, משום שאימו יעל הייתה בביקור בארץ, וכחייל בודד היה זכאי לחופשה מיוחדת כדי להיות איתה. עם זאת, הוא בחר להישאר בסוף השבוע כדי שנטל השמירות לא ייפול רק על חבריו. כשהחלה המתקפה הוא הספיק לדבר עם אימו, לספר לה שרסיס פגע בקסדה שלו ושהוא בסדר.

איתמר היה גיבור ומעשיו יכולים ללמד אותנו על תושייה ואומץ והרצון לעזור ולתרום לאחר.

איתי לבני ז״ל, בן רמת השרון, היה נער טוב לב, צנוע ואהוב על כולם.
הוא אהב ספורט, מוזיקה וחברים — ותמיד חייך, גם ברגעים הקשים.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון "אלון", התגייס לגדוד 931 של חטיבת הנח"ל.
שם הפך ללוחם מסור, אח אמיתי לחבריו, ודוגמה לשקט, אחריות ואומץ.

ב־10 במאי 2024, במהלך פעילות מבצעית בעזה, נפל איתי יחד עם שלושה מחבריו.
הוא היה רק בן 19.

איתי הותיר אחריו משפחה אוהבת — הורים, אחות ואח תאום — וחברים שלא ישכחו את האור שהביא איתו לכל מקום.

מפקדיו מספרים על לוחם מצטיין, חייל שדואג לכולם, מעלה את המורל ומשרה אווירה טובה.

ב7 באוקטובר נאור נכנס למיגונית ולאחר כרבע שעה לא היה זמין יותר.

לאחר שעלה לעמדת הקליעה על חומת המוצב והבחין במחבלים רבים מתקרבים הוא מיד ירד למיגונית והזהיר את חבריו כי מאות מחבלים בדרכם לבסיס.

כשטיל שנורה לעבר עמדת הקליעה הרס אותה, מפקד המחלקה הורה לו לחזור לאזור המיגונית מול המגורים ולהילחם שם.

הוא נכנס ויצא מהמיגונית, הסתער שוב ושוב עד שנפצע באורח אנוש מירי מחבלים.

במיגונית החובש הפלוגתי והלוחמים טיפלו בו ובחייל נוסף במשך ארבע שעות תוך כדי שהם מנהלים קרב מטווח קצר.

מחבלים שכיתרו את המיגונית זרקו לתוכה רימונים. שני רימונים ראשונים לא התפוצצו אך השלישי התפוצץ ונאור נהרג.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

כשהיה ילד השתתף בתכנית הטלוויזיה “מסע קיץ” בערוץ הילדים, ושם סיפר שהתחביבים שלו הם להיפגש עם חברים, לרכוב על אופניים, ללכת לים, לטייל וללכת לצופים.

הוא גם אהב מאוד ספורט, במיוחד מכון כושר וחתירה בקיאקים.

החברים שלו והמשפחה תיארו אותו כבחור שתמיד חייך ורצה לעזור לאחרים ושתמיד שימח את כולם.

גל התגייס לשייטת 13 ובהמשך עבר לגדוד 699 כחובש קרבי. הוא היה לוחם מסור, מקצועי ואהוב מאוד על חבריו.

במהלך הלחימה ברצועת עזה, בזמן שהכוח שלו התקרב לפיר מנהרה ממולכד, הוא נפצע אנושות ונפל בקרב כשהגן על חבריו ועל המדינה שאהב כל כך.

הסיפור של גל הוא סיפור של אומץ ולב טוב שראה במשמעות החיים את האהבה לאנשים ולמדינה.