בנוסף שירי מחאה נותנים מודעות לגבי נושאים מבוימים

נקמת הילד המגמגם- קטע יצירותי זה מוחה על העלאת המודעות בנוגע לבעיית הגמגום ועל הדרך בעיות של מקובלות וחוסר ביטחון עצמי. בנוסף, קטע יצירותי זה הוא נסיון לגרום לנו להבין את הסבל והצער של אנשים עם מוגבלויות והרגישות שאנחנו חייבים לאמץ מולם. לדוגמא, בתחילת השיר המשורר אומר שהוא מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לו בפה ובעצם לאורך השיר הוא מתאר שהוא כביכול מתנקם בגמגום ומנצח אותו.

קו העוני- המחאה בשיר מדברת על המנהג הנפוץ בחברה שמי שמדורג כלכלית מתחת ל "קו העוני", מדורג באופן ישיר ואוטומטי בתחתית המעמד החברתי, תרבותי והרוחני.

קו העוני: מוסג סטטיסטי המסביר רמת חיים מסוימת שקבעו אותה כגבול בין אלה שמרווחים פחות ממנה ואז הם נקראים עניים.

שיר קנייה בדיזינגוב- הדובר מתאר ניסיון השתלבות של בן הפרוורים בחברה התל אביבית, הנחשבת ל "אליטה". הנסיון נכשל כי החברה התל אביבית מתנשאת וסגורה בפניו גם משום שהחברה נתפסת בעיקר לחיצוניות, לטפל, "ערכים" שהדובר לא יכול ולא רוצה לאמץ לעצמו. הדובר מתאר סיטואציה של קניית חנות כדי להיקלט בחברה התל אביבית. אחד ממאפייני החברה הזו הוא ישיבה ברוול (בית קפה אליטיסטי מיתולוגי בדיזינגוף, אליו היו מגיעים אנשי הבוהמה והתרבות).

בחרנו במימ הזה כי אנחנו מרגישות את זה על אמת בחוויה האישית שלנו, אנחנו מרגישות שמתייחסים אלינו כאילו לסתם רובוטים שאמורים לקחת פקודות ולא לבני אדם שאנחנו. אנחנו רוצות להעלות את המודעות של זה, ולמחות על זה כדי לקדם את היחס של המורים כלפי התלמידים, שייתיחסו אלינו טוב וברגישות ויבינו את המקום שלנו ושגם אנחנו טובעים בעבודות ולחץ.

אנחנו רוצות שייתיחסו אלינו כמו לבני אדם ויכבדו את הזכויות הבסיסיות שלנו בין אם זה לצאת לשירותים, לאכול באמצע השיעור, לשתות מים מבלי לבקש רשות, לכבד אותנו כשאנחנו אומרים שכואב לנו הראש או שאנחנו לא מרגישים טוב בשביל ללמוד, לא לכתוב חיסור על כל דבר, לא לשפוט אותנו על הלבוש או לזרוק הערות מיותרות, לא לצעוק אלינו מול כולם ולהשפיל אותנו ובמיוחד לא להעמיס אותנו בעבודות, מבחנים ובחנים.

אנחנו רוצים שייתחסו אלינו לא כמו אל סתם ציון, ושיפסיקו להתעלם מהצרכים הבסיסים שלנו כמו לצאת לשירותים או לשתות מים, ללמוד רק בבית ספר ושלא יתנו לנו ללמוד בבית בנוסף ל6-8 שעות בבית ספר, שיורידו מהלחץ ושיבינו ששש מבחנים בשבועיים זה לא סבבה להפיל על תלמידים.

*חשוב לציין שכתבה זו יצא לאור בשנת 2017.

https://www.ynet.co.il/article/5039421

*כתבה זו יצא לאור בשנת 2006.

https://m.ynet.co.il/Articles/3223137

אחרי זה אומרים לנו שבית המשפט קיבל את טענתו בגלל שהנוהל של משרד החינוך להתמודדות עם מצבי אלימות בין תלמידים אומר שהוא כללי ומחייב מורה להפסיק אירועי אלימות גם אם זה אומר להפעיל כוח על התלמידים. בסוף הכתבה אומרים לנו שבית המשפט מתח ביקורת על משרד החינוך והחליט שהדרך שבה הם אומרים למורים להתמודד עם מקרי אלימות לא אפקטיבי.

*הכתבה יצאה בשנת 2024.

טליה סיכמה כתבה שמדברים בה על הניהול של הבית ספר למקרים כאלה, בין השנים 2013-2017 הגיעו לבית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה 13 מקרי אלימות פיזית כלפי תלמידים, שבעה ממקרים אלה לא הסתיימו בפיטורים ובשלושת המקרים האחרים הוחלט על פיטורים אך עם אפשרות לחזור למערכת החינוך בהמשך, איך אפשר לתת למורה שהכה תלמיד לחזור ללמד תלמידים אחרים? למה שאנשים שאנחנו אמורים לסמוך עליהם בכלל יתנו למורה כזה לחזור בתקווה שהוא לא יעשה את זה לעוד תלמיד. סוף הכתבה הייתה שורד וינדמן מנכלית למועצה לשלום הילד אמרה "איך נוכל לחנך תלמידים להתנהגות לא אלימה כאשר 'המודלים שלהם' נוהגים באלימות שכזו מבלי שהסיטואציה תזכה לתגובה הולמת?" בנתונים שנתנו לנו לשנת 2017 נפתחו כ530 תיקים פליליים על מקרי השפלה ואלימות מצד המורים כלפי התלמידים, 71% מהמקרים היו על תקיפות פיזיות.

בכתבה שנגה בחרה מדברים על הניצול של המורים לתלמידים, בכתבה מדברים על כך שהמורים מנצלים את עמדתם לכנות אנשים בשמות גנאי, לשלוח אותם לעונשים מפוקפקים ואפילו להשפיל תלמידים מול כל הכיתה. מתארים לנו בכתבה שבשנת 2000 יצא חוק לזכויות התלמיד, מטרת החוק היא לקבוע עקרונות לזכויות של התלמיד ברוח כבוד האדם אבל כפי שניתן לראות זה לא תמיד תופס. שזה חבל מאוד, כי איך תלמיד אמור להיות מוגן בבית ספר כשזה אמור להיות הבית השני שלו, איך אנחנו בתור תלמידות בבית ספר אמורות לבוא לבית ספר אחרי שקראנו כתבות כאלה שמורים מתעללים ומשפילים תלמידים ולהרגיש בטוחות במהלך שיעור.

ועוד דבר, "החברמניות" של המורים ואי הצוות גבולות עצמיים בינם לתלמידים, היא שמביאה לשחיקת מעמדם, לא הגיוני שמורים ידרשו כבוד ולא יתנו לנו דוגמא לכך, בין אם זה שימוש בשמות גנאי לתלמידים או זילזול וחוסר כבוד כלפנו.

והכתבה האחרונה הייתה כתבה שתפסה לנו את העין מאוד, זו הכתבה על המורה שהכה תלמיד וגרר עוד שני תלמידים על הרצפה, ולא טיפלו במצב בחומרה. בכתבה מדברים על מורה מירושלים שהואשם בהרבה עבירות נגד תלמידים, אומרים גם שהוא חנק תלמיד אחד, וגרר שני תלמידים אחרים על הרצפה. בית המשפט בירושלים זיכה את המורה מפני שהמורה טען שהוא ניסה רק להפריד שני ילדים מהתנהגות אלימה, אחרי זה אומרים לנו שבית המשפט קיבל את טענתו בגלל שהנוהל של משרד החינוך להתמודדות עם מצבי אלימות בין תלמידים אומר שהוא כללי ומחייב מורה להפסיק אירועי אלימות גם אם זה אומר להפעיל כוח על התלמידים, שזה מאוד מובן אבל החניקת ילד? מה איתה? התעלמו ממנה? או ממקרי האלימות האחרים של המורה כלפי התלמידים, רק בגלל דבר אחד שהוא הצליח ״להצדיק״ זיכו אותו על הכל, ולא נתנו לתלמידים את הבטחון לחזור לבית ספר אחרי שמורה שלהם שהם אמורים לסמוך עליו התנהג אליהם באלימות פיזית. אחרי זה משרד החינוך מתח ביקורת על משרד החינוך והחליט שהדרך שבה הם אומרים למורים להתמודד עם מצבים כאלה היא לא אפקטיבית. הכתבה יצאה לאור בשנת 2024*

לסיום אנחנו רוצות לומר שפתחנו במחאה הזאת כדי שמורים ישימו לב אלינו ושלא יזלזלו בנו ובטח שלא יפנו עליני בצורה פיזית, מאיימת או אלימה. אנחנו רוצות להרגיש בטוחות במקום שאמור להיות הבית השני שלנו ולהרגיש שלא מזלזלים בנו, אנחנו רוצות להרגיש שם טוב, להרגיש שאנחנו יכולות לסמוך על המורים שלנו, שיתנו לנו את הזכויות שלנו בין אם זה לצאת לשרותים או לשתות מים או לא להשפיל אותנו.

בית ראשון:

בבית הספר התמימות נעלמת, התמימות מתפוגגת, אנו כבר לא עוד סתם ילדים,

אנו אמורים להיות כבר בוגרים.

איך אנו נהיה בוגרים אם המורים אלינו, מתנקשים ומקללים, פוגעים ומזלזלים.

פזמון:

קוראים לעזרה, ואין תשובה.

תחת כיתת לימוד משעממת ועצובה, עושים מאמצים ועלינו לא שמים ואז מתפלאים שאנו מבריזים.

בית שני:

בכיתת הלימוד, אין יותר ילדות,

תחת מילים קשות, אנחנו נישארים רק בבדידות.

קולם חותך עמוק, כמו סכין חדה,

אנו רק ילדים, רוצים רק להיות שמחים.

המחאה נגד היחס המזלזל של מורים כלפי התלמידים היא חשובה ומוצדקת מבחינתנו.

ראשית כל, תלמידים שמתמודדים עם התעללות נפשית או פיזית מצד המורים יכולים לחוות נזק שיכול להשפיע על ההתפתחות האישית שלהם. מצבים כאלה עשויים להפריע להם ביכולתם להתקשר עם הלמידה ולהתפתח באופן עצמאי.

השיר שעשינו חשוב לנו מאוד ומראה באופן טוב את המחאה ואת הנושאים עליהם בחרנו למחוא. בחרנו לדבר על התמימות שמתפוגגת כאופן שבו מתאר את היחס של המורים שרק מוריד לנו מהערך העצמי.

״קוראים לעזרה ואין תשובה״, אנו בתור ילדים רק מחפשים את המקום הבטוח שלנו ומחפשים מבוגרים שיהיו שם בשבילנו, וברגע שנותנים לנו יחס כזה ואנו רואים שלא נקבל את זה שם זה מאוד מטלטל אותנו נפשית.

לסיום רצינו לומר שאנחנו מאוד שמחות שיש לנו את הזכות להעביר את הנושא הזה, ושאנחנו יכולות לומר את החוויה שלנו ושל אחרים בתור תלמידים במשרד החינוך, הדרך של משרד החינוך היא דרך לא מקובלת שחייב לשנות במהירות לפני שזה רק יחמיר ויהיה רע יותר עבור התלמידים.