"באחד הביקורים שוחחתי עם רוזי בין מזמור אחד למשנהו. בשלב מסוים שאלתי אותה למה היא באה לכנסיה כל כך הרבה פעמים בשבוע והיא ענתה: 
 את יודעת, אני חיה בחדר קטן עם שותפה, בדירה עם עוד ארבע נשים. כל יום אני מנקה בתים, עוברת מלכלוך ללכלוך... הולכת לי בצד הדרך ומנסה כמה שפחות להתבלט. אני מגיעה לדירה שלי עייפה, ואין כוח אפילו להכין לעצמי אוכל. אבל אז, אם זה יום ראשון יש לנו פגישה של נשים, ביום שלישי מקהלה, אני אוספת את מעט הכוח שלי והולכת. את יודעת למה? כי שם אני שייכת, שם זה שלי, שם אני מתפללת ומקבלת כוח להמשיך... שם מכירים אותי בשמי המלא, מכירים את משפחתי, מכירים בי ובמה שאני... שם אני לא סתם רוזי העוזרת."

בחרתי דווקא בפסקה זו כיוון שקל לי מאוד להתחבר אליה. כאשר שומעים את המילים הללו של רוזי מהמקום של "העוזרת", יש רצון להכיר אותה ולהיות חלק מהקהילה שלה. אומנם אני כישראלית מרגישה בארץ יותר שייכת ממנה, אך לכל אחד מאיתנו יש את המקום בו הוא מרגיש פחות שייך, ויחד עם זאת, יש לכל אחד מאיתנו גם את המקום הבטוח שלו, בו הוא מרגיש שהוא יכול לבוא יותר לידי ביטוי. מקום בו נחוש ביטחון, שיהיה לנו נעים להיות בו, מקום אליו אנחנו הולכים עם ראש מורם ותחושת שייכות גדולה. 

בחרתי בפסקה זו מכיוון שמשכה את תשומת לבי העובדה כי החוקרת שיתפה בתוך המאמר את נקודת מבטה  על החוויות שלה, בתוך מדינה ותרבות שהיא באה לחקור. עד כה, במחקרים אשר קראתי, לא הוקדשה פסקה אשר מתארת את חווייתו של החוקר בתור אדם שחי את חיי היום-יום בתוך התרבות הנחקרת. בשל כך, היה מעניין לראות את מיקום החוקרת בשדה לא רק בתור חוקרת, אלא כאישה, שלמרות שהיא אינה חלק מהתרבות, היא בכל זאת מרגישה שייכת. לסיכום, היה מרתק לראות כיצד באות לידי ביטוי במאמר גם חוויותיה של החוקרת בתוך התרבות, ולא רק החוויות של הנחקרים כפי שהיא מפרשת.   

 

בחרתי בפסקה זו משום שהיא נגעה לליבי, ליבי נשבר מתוך הידיעה כי יש אנשים שלא זוכים לחוות את החיים בצורה בה אנחנו חווים ואף חושבים כי זהו המובן מאליו . כואב לי על האנשים ה"שקופים" שהחברה מעדיפה לא לראות. מצאתי נחמה בכך למרות כל הקושי, רוזי כן מוצאת מקום בו היא מרגישה שייכת ובו היא חשה כי רואים אותה. כפי שהיא באמת. זה מוכיח לי שוב כמה כוח יש בקבוצה תומכת ואוהדת על מנת לשנות ולשפר מצב רוח לאדם.

בעבודתי אבחר פסקה שהתחברתי אליה מתוך המאמר של גליה צבר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם: אתגרים ודילמות במחקרי שדה" ואסביר מדוע פסקה זו עניינה אותי במיוחד.

פסקה זאת מדגימה את השוני בין החוקרת לנחקרים. ניתן להבין כי החוקרת אשר הגיעה ממדינה מפותחת, בעלת אמצעים והשכלה  הגיעה לחקור במדינה שאינה מפותחת, דלה במשאבים וענייה. הפסקה מעניינת אותי מפני שהופתעתי לגלות כי החוקרת בוחנת את הנחקרים מנקודת מבט אתנוצנטרית וביקורתית, בעוד שבמחקר איכותני בוחנים את המתרחש מנקודת מבט של יחסיות תרבותית. מכך ניתן ללמוד כי  לעיתים פרשנותו של החוקר אינה נשלטת והחוקר לא תמיד יצליח לבחון את המתרחש בדרך לא שיפוטית ולהבין את התרבות בהתאם לאמות המידה של אותה תרבות. זה מתבטא בכך שברגע של משבר ותסכול החוקרת הסתכלה על האפריקאים מנקודת מבט מתנשאת ("...כעסתי ורטנתי על אטימותם של האנשים, על האופן הלא יעיל, לדעתי שבו ביצעו...") והופתעה לגלות על עצמה כמה מהר היא שופטת ובוחנת אותם דרך התרבות שלה (מנקודת מבט אתנוצנטרית). לסיום, הפסקה מבטאת תופעה גדולה יותר, בה אנשים שופטים באופן ביקורתי תרבויות הזרות להם ואינם מגלים סובלנות כלפי האחר הבלתי מוכר. אני נוטה להסכים עם הנאמר מכיוון שלעיתים קשה לנו להיות בלתי שיפוטיים וביקורתיים, במיוחד בעולם בו יש תרבויות רבות ושונות זו מזו, אליהן לוקח זמן להתרגל ולהיחשף.  

 

במהלך המאמר גליה צבר מתארת שחקרה שוהים בארץ ללא מעמד אזרחי מוסדר. היא מעידה שהגבולות בינה לבין הנחקרים התעמעמו כיוון שיצרה איתם קשר רגשי ואף עזרה להם בעניינים משפטיים ורפואיים. צבר מתארת שקיימות מחלוקות לגבי הגבולות והקרבה שבין מושאי המחקר לבין החוקר. הבחנתי כי לרמת הקרבה היו השפעות שונות. מחד גיסא, הקרבה בין צבר לנחקרים אפשרה לה לאסוף את המידע שהיא זקוקה לו למחקרה. מאידך גיסא, הקרבה היוותה סכנה למחקר כיוון שהיא גרמה לקשר של "תן וקח" כך שהנחקרים הרגישו בנוח לבקש תמורה עבור המידע שהם חולקים. בנוסף, לעתים הם גם הטיחו בחוקרת האשמות כלפי המדינה. במהלך קריאת המאמר תהיתי כיצד הצליחה צבר לנתח את המידע שאספה מנקודת מבט מדעית, והאם רמת הקרבה הייתה כזו שעלולה לפגוע באיכות המחקר- ולכן בחרתי בפסקה זו. פסקה זו מתארת כיצד צבר ביצעה מחקר מדעי באמצעות שיטות מחקר איכותניות. בכל פעם לאחר איסוף מידע היא התרחקה מהנחקרים, קראה וניתחה את המידע שאספה, דבר שסייע לה לשוב לשדה המחקר עם תובנות מעניינות יותר ועם גבולות ברורים יותר. באמצעות כך היא הצליחה לשלב בין הקרבה למושאי המחקר לבין המטרה שלה שהיא לבצע את המחקר בצורה מדעית. 

 

"במובנים רבים, אם כן, טשטשו החיים בקניה את גבולות האחרות שביני לבין מושאי מחקרי והקהו את עוקצם של יחסי הכוח המסורתיים בין חוקר לנחקר, בין צופה למשתתף, בין זר למקומי. במובנים אחרים הייתי ונותרתי לבנה בין שחורים, יהודיה בין נוצרים, בעלת אמצעים בין עניים מרודים, בעלת השכלה מערבית בתוך מארג מורכב של עולם ידע אחר, שעקרונותיו המנחים והגיונו היו נהירים לי לעיתים ולעיתים זרים ותמוהים."

פסקה זאת משכה את תשומת לבי משום שאני חשה עמה הזדהות רבה. טיילתי לתקופה ארוכה בארץ ובעולם, הייתי מקומית וזרה לפרקים, וחשתי את אתגרי השונות-דומות, אשר צצים בנפשו של אדם ברגעים המפתיעים ביותר. התיאור המדויק בפסקה יכול להיחרט בנקודות רבות מתוך חמשת החודשים בהם הייתי בהודו: מחד, הייתי יותר מעורה עם המקומיים מאשר הישראלים בסביבה, אך מאידך – תרבותם הייתה שונה משלי למכביר.

הפסקה שבחרתי בה היא בעצם מתארת את התחושות הבלתי רצויות שלה ואך היא נשתה להתגבר על זה בכמה דרכים, את חוסר האונים שליוו אותה בכל ביקור ואפילו גם כשהיא חזרה, זה בעצם מדגיש על הרחמנות שלה ואיך היא בעלת לב טוב שלא סבלה את העוני והרעב שהיא חווה ולכן היא ניסתה לעזור ולתת מכל הלב ואז כל זה נפתר בשליחת מזון דרך סיוע בינלאומי ובזה ניצלו את הכפרים העננים והרעבים הללו. בסופו של דבר היא תפסה א תשומת לבי והתעניתי בה ובדרך שבה היא התחילה לעור ולא הפסיקה לחשוב על זה למרות שהיה באפשרותה לשכוח כשחזרה אבל היא לא הפסיקה לדאוג למרות שהיה לעשות וזו בעצם עבודה אנושית בזה שהיא רואה את הכאב של האחר הזר .

 

 

הפסקה שבחרתי מתוך מאמרה של גליה צבר עמ' 233:

 

"כשחזרתי לישראל בשנת 1997 השתלבתי כמרצה וחוקרת באוניברסיטת תל אביב. תוך זמן קצר הבחנתי שאפריקה נחתה איתי בישראל, ובמובנים חדשים. נוכחותם של אלפי אפריקאים בישראל הביאה אותי אל מחקר שנמשך בצורה זו או אחרת עד היום, ומתמקד במהגרי עבודה ומבקשי מקלט. המחקר הראשוני ביקש לגולל את סיפורי חייהם של רבבות מהגרי עבודה ממערב אפריקה שבחרו לחיות הרחק מאפריקה וקרוב אליה, בתוך המציאות הישראלית אך במנותק ממנה."

 

 

מתוך מאמרה של גליה צבר, בחרתי בפסקה זו מכיוון שהיא מאוד משכה את תשומת ליבי. כאן אנו רואים כי החוקרת, גליה, כבר חזרה לישראל לאחר עבודת שדה מעמיקה בקניה ובאתיופיה. כדי לערוך את מחקרה, גליה טסה למדינות הנמצאות הרחק מביתה, אך למרות זאת נראה כי איננה יכולה להתנתק מעבודתה בשדה גם כאשר היא חוזרת אל ביתה. ככל הנראה, מחקרה המשיך איתה אך ב"מובנים חדשים". דבר זה מראה על כך שלמרות שחוקרים מנסים להישאר כמו שיותר אובייקטיביים, כאשר הם עורכים את מחקרם, אי אפשר להתנתק לגמרי ולרוב נוצר חיבור כזה או אחר שלפעמים עשוי להתמשך. בנוסף לזאת, במשפט האחרון גליה מספרת לנו שלמרות שהמהגרים עזבו את אפריקה ועברו לגור בישראל, הם אינם מתנתקים לגמרי מהמקורות שלהם ועדיין מנסים להכניס את המציאות שהם מכירים אל תוך המציאות החדשה שלהם. כלומר, מצד אחד הם רחוקים מארץ מולדתם, המסורות והמנהגים שלהם, אך מצד שני הם עדיין מנסים להישאר כמה שיותר קרובים אליהם גם כאשר הם חיים בישראל. במידה מסוימת, הנני מצליחה להתחבר עם המהגרים הללו מכיוון שבילדותי עברתי עם משפחתי לאירלנד, מדינה זרה אשר לא ידעתי את שפתה ולא הכרתי שם איש. בדומה למהגרים, הייתה לנו קהילה קטנה בה ניסינו לשמור על המסורות והמנהגים היהודים, למרות שהיינו מאוד רחוקים מביתנו בישראל.

 

בחרתי בפסקה זו כיוון שהיא מתארת את אחת הסוגיות שעניינו אותי להבין במיוחד כיצד מתמודדים איתה בעת ביצוע מחקר שדה. סוגיה זאת, אשר הדאיגה גם את החוקרת ואף ציינה אותה כדילמה שעלתה במחקרה שואלת על אופן מיקומה בשדה ואת מידת החשיפה האישית של החוקרת על מול המרואיינים, תושבי השדה. מהסיפור המתואר בפסקה זאת, נוכחתי לדעת את החשיבות של חשיפה ברמה האישית מצד החוקרת וכיצד פעולה אשר לא הקדשנו לה חשיבות בהשפעת שינוי בתפיסתה מול המרואיינים (אם כי חששה החוקרת מעט להשפעה שלילית),  מביאה להגדלה משמעותית בהקניית האמון של אותן נשים ולחיזוק סיפור הכיסוי. כמו כן, מעניין היה לראות כיצד פעולה מאולצת (בשל ההתראה הקצרה) זו של הבאת ילדיה עימה לשדה, היא שייצרה חווית אימהות משותפת אשר תרמה רבות לפתיחות של המרואיינות וקרבתן לחוקרת ויתרה מזאת, אף תרמה להטמעתה של החוקרת בין תושבי השדה.

"לראשונה אחרי שנים רבות של מחקר בקרב מהגרי עבודה ובצל גירוש, מצאתי עצמי עונה בכעס, בהתנגדות. בקול רם ללא היסוס אמרתי שהמעצר שחוו חלקם, הוא מפני שעברו על החוק הישראלי- לא בגלל שהם שחורים, ובלי קשר להיותם אנשים טובים או לא. לכומר אמפדו אמרתי שאני מבינה את הכעס ואת הזעם , ברור לי שהגירוש מישראל היה חוויה קשה, אבל אסור להשוות בינו לבין מעשי הנאצים. היהודים בגרמניה היו אזרחים, בעלי תעודות זהות גרמניות. יהודים ישבו בגרמניה מאות שנים, היו חלק ממערכות המנהל, החינוך והבריאות, עבדו ושילמו מסים כמו כולם. ביום בהיר אחד החליטו שהם לא בני אדם , לא חלק מהמין האנושי, ולכן צריך להשמידם. " (224, פסקה שנייה)

בחרתי את הפסקה הנ"ל מכיוון שהאמוציות המתוארות אצל הכותבת התעוררו גם אצלי. כעס והתנגדות. השוואה לשואה הייתה ותהיה לעד בעיניי טאבו שלא יכול להיפרץ. שואה הייתה אחת, שיטתית, מחרידה בהיקפיה, וכל ניסיון לקמטה למשהו שקורה כיום - בלתי מתקבל על הדעת. עם זאת בחרתי בה גם משום שבעיניי זיכרון השואה אמור וצריך להוות עבורנו כעם, את הנס והסמן הימני לאמפתיה, הומניות, קבלת השונה והכלה, והיכן שמטשטשים הגבולות בין היכולת ללמוד מזיכרון השואה למול הטאבו שבייצור השוואה, עלינו לבדוק את מיקומנו ולוודא ששורשינו במקומם.

משפט זה משך את תשומת ליבי מאחר והוא מלא ברגש, בכאב, ועבורי מדובר בשאלה קיומית הקיימת בעולמנו בהמון סיטואציות, האם אני ברת מזל שנפלה בחלקי היכולת לחיות את חיי כאשר כל האופציות פרוסות לפניי? ישנם אנשים בעולם שאין ביכולתם את חופש הבחירה, לעשות את שעולה על רוחם ואפילו לקיחת החלטה של איך ואיפה לגדל את ילדיהם. המשפט מתאר עובדה קיימת שלשנות אותה נראה כמו משהו בלתי אפשרי. שתי נשים, בנות אותו הגיל, אותה הדת, שגדלו אחרת ועבור כל אחת החיים הסתדרו אחרת, השנייה חיה את חייה בישראל, מלאת אופציות וחופש בחירה ואילו השנייה חיה את חייה באתיופיה ומנסה בכל כוחותיה לשרוד, גם אם הדבר כרוך בלאבד את התינוק שלה רק לשם שיוכל לחיות בכבוד ועם זהות.