אל היער החשוך,

חיפש דרכים, חיפש נתיב,

אך קול קרא לו מרחוק.

עמדה שם אישה בברדס אפור,

עיניה אש קרה,

אמרה: “תומס, אם תבוא איתי,

גורלך ייחרץ ברגע נמהר.”

צחק תומס, קד קידה קלה,

“אין בי פחד, אין בי מורא,

אם גורל קבע דרכי,

אלך איתך ללא חרטה.”

לקחה אותו אל תוך הערפל,

סוסהּ לבן כשלג,

שבע שנים חלפו כהרף עין,

בארמון זהב דומם ונוגה.

אך יום אחד נשבה הרוח,

קול מוכר לחש חרש:

“תומס, הזמן שלך אזל,

שוב לא תוכל לשוב לארץ.”

צעק תומס, ביקש רחמים,

אך כבר היה מאוחר,

נשאר לעד בין צללים קרים,

שירו נישא עם הרוח המר.

רכב פרש על סוס אדום.

עיניו בורקות, פניו קשות,

לבו נושא סודות רבות.

הנערה עמדה לבד,

שערה זהוב, ראשה נרדף.

“פרש אציל, עצור, חכה,

עזור לי מפני צרה!”

“ומה קרה, עלמה טובה?”

שאל הפרש בקול גבה.

“אבי אמר שאשדך,

לאיש זקן אשר אינך.

אבל לבי שייך אחר,

לא אוכל עוד לחיות בַּשֶּׁקֶר.”

הפרש לחש, “אל תבכי,

סודי שלך – סודך שלי.”

היא עלתה אל סוס אביר,

יחדיו דהרו בלי מַחֲסִיר.

אך מה עלה בגורלם?

איש לא ראה אותם מָעֳלָם.

חי רועה צעיר, עם עדר וטלאות.

יום וליל הלך לבדד, שירו עם הרוח שר,

אך ליבו היה כלוא, בכאב שלא נגמר.

כי מולו זרם נהר, סוער, עמוק וקודר,

ומעברו חי עמו, שאהב אותו יותר.

אך הגשר הישן קרס, ודרך אין לשוב,

והמים רק גבהו, בלי רחמים, בלי חוב.

יום אחד נשמע קולו, קול אהוב מוכר,

מן הגדה שמנגד, חזק כמו נהר.

הרועה קרא בשמו, ליבו החל לרעוד,

והחליט סוף-סוף לקפוץ, לתת לגלים לנדוד.

הנהר אחז בו חזק, משך אותו לתהום,

ובמשך רגע ארוך, לא נותר בו עוד חלום.

אך אז, מן הזרם, יד חמה נשלחה,

ועמו נמשה לחוף, לעולם לא נפרדה.

ומאז אומרים בערבה, ליד מים צלולים,

שאהבה אמיצה שוברת גלים.

חי רועה צעיר, עם עדר וטלאות.

יום וליל הלך לבדד, שירו עם הרוח שר,

אך ליבו היה כלוא, בכאב שלא נגמר.

כי מולו זרם נהר, סוער, עמוק וקודר,

ומעברו חי עמו, שאהב אותו יותר.

אך הגשר הישן קרס, ודרך אין לשוב,

והמים רק גבהו, בלי רחמים, בלי חוב.

יום אחד נשמע קולו, קול אהוב מוכר,

מן הגדה שמנגד, חזק כמו נהר.

הרועה קרא בשמו, ליבו החל לרעוד,

והחליט סוף-סוף לקפוץ, לתת לגלים לנדוד.

הנהר אחז בו חזק, משך אותו לתהום,

ובמשך רגע ארוך, לא נותר בו עוד חלום.

אך אז, מן הזרם, יד חמה נשלחה,

ועמו נמשה לחוף, לעולם לא נפרדה.

ומאז אומרים בערבה, ליד מים צלולים,

שאהבה אמיצה שוברת גלים.

הייתה ילדה עם שיער כהה, עיניים כמו יהלום עז,

היא ראתה את הלילה, שמע את צלילי הרוח

והייתה מספרת סיפור, ששום אדם לא יכול היה לשמוע.

היא הלכה בין העצים, בתוך היער העתיק,

ליד אגם כחול שהפך לאדום באור השמש השוקעת.

היו סיפורים, של כישוף ישן ועתיק,

ושל נשמות שהיו חיות ושבו בתוך הסלעים.

החיפושים אחריה היו רבים, מכל הכיוונים,

אך היא נעלמה תמיד בין הצללים, כמו רוח חופשית.

היא רק נשקה את הלבבות, ולקחה עמה סודות,

והשאירו מאחוריהם רק שירי זכרונות, שמבולבלים מהזמן.

והעולם מספר עד היום על הילדה שנעלמה,

ועל הדרך שבה היא ריפאה את האדמה והלבבות השבורים.

אך לא יודעים עדיין אם היא מוות או חיים,

רק את הצללים שלה, שבים אל היער כל ערב מחדש.

האם היא קסם? האם היא רוח?

או שהייתה ילדה אמיתית, בשר ודם?

אלו שמעו את סיפורה אינם זוכרים את פניהם,

אבל כולם יודעים – כל מי שפגש אותה, לא היה עוד אותו אדם.

הסיפור הזה יישאר תמיד חידה, לא פתורה,

הילדה המסתורית ביער המפחיד והמיוחד.

האם תמצא אותה אי פעם? איש לא יודע,

אבל כל אחד יודע – היא שם, מחכה בצללים.

הסיפור הזה, הוא לא הסיפור שלך, ולא שלי.

זהו סיפור של האגדה, שניתן רק לשמוע בין הרוח והיער.

חי נסיך רם ונישא, נהדר.

זהב בשערו, עיניו כים,

אך ליבו כבד, רועד מפנים.

בלילות ירח, בין צללים,

לחשו רוחות על גורלו הרעים.

"האהבה תביא לו אור וצל,

אך גם חרב חדה בלב נופל."

ביער קסום, נביאה שכנה,

רואה את העתיד, אך דוממת היאנה.

עיניה יודעות, אך פיה סגור,

מה יועיל אם תגלה את הסוד האכזר?

הנסיך פגש בה, עיניו בערו,

ליבו לחש לה: "אהבתנו גורלנו."

אך היא נרתעה, דמעה בזווית,

"הנסיך, היזהר, אני סוף בראית."

אך אהבתם גדלה, פרחה כמו ורד,

נגד אזהרות, כנגד כל סוד.

וביום כלולותיהם, ברקים הכו,

הרעם קרא: "כך נחרץ סופו!"

חרב בבשרו, דם על בגדי מלכות,

הנביאה צעקה, אך היה זה חסר תועלת.

דמעותיה זלגו, אך דבר לא שינה,

את העתיד היא ידעה—אך לא עצרה.

ועכשיו בארמון אשר מעבר להר,

אין נסיך, אין אהבה שנשאר.

רק רוחות ירח בין צללים,

לוחשות שוב על גורלות אבודים.

מדוע ליבך כה כבד ועד?”

“הו, בעלי, אל תשאל, אל תכביד,

סוד בלבי, ואין בו עתיד.”

“ספרו לי הרוחות, ספרו לי גלים,

כי אשת חיל לי אך ליבה מסתרים.”

“הרוחות משקרות, הגלים מהסים,

אהבתי שלך, אך עיניי מבקשים.”

“למה בלילות את חומקת חרש?

ולמה בבקרים מבטך כה מרושש?”

“אני רודפת חלום, אני תועה בערפל,

אל תשאלני, אהובי, אל תבקש פשר.”

“אך אתמול אמר לי נושא חרבי,

שבלבך פועם לו סוד אהבים!”

“הו, אל תאמין, דבריו הם רעל,

שומרי הארמון הם שקר וכזב!”

“אך היום סיפר לי גם אחי הנאמן,

כי נישקת זר בשדה הקטן!”

“שפתיי לא שיקרו, ידי לא רעדו,

אך אם שמעת – אמת לא תמצא.”

“אם כן, אל תשקרי, אל תכחישי,

מיהו האיש שאת נפשך הוא לקח?”

“הו, אהובי, ליבך יתפורר,

כי האיש הוא אחיך, הבכור והגאה.”

אז שלף חרבו, ליבו התקשח,

דם אהבתו את רצפת האבן צבע,

האח נשאר והאישה נעלמה,

וכך נותר האביר לבדו, מקולל ונעזב.

– “אל תוך הערפל, אל תוך הדממה,

קול לחש בי בין עצי האשוח,

וקרא לי לצאת אל הדרך.”

“אוון, אוון, מה ראית שם ביער?”

– “צל בין הצללים, עין באפלה,

רגליו לא דרכו על העלים,

אך קולו ריצד כמו אש.”

“אוון, אוון, מה הוא לחש באוזנך?”

– “שמי נאמר מזמן בשכחה,

שבילי חרוץ בין אבנים קרות,

ועקבותיי הן רק הד.”

“אוון, אוון, למה פניך כה חיוורות?”

– “אם אביט לאחור, לא אראה דבר,

אם אשוב אל הכפר, לא יכירוני,

כי הייתי – וכבר איני.”

חיה נערה בשם איליין, עם עיניים של ים.

לילה אחד, ירח מלא, זרק אור על השדות,

היא פגשה את ג'ון, רוכב על סוס שחור.

ג'ון רכב ממערב, עם לב מלא חלומות,

הם דיברו על אהבה, על עתיד ואגדות.

אך אויבים הגיעו, עם חרבות מבריקות,

ולבבותיהם רעדו, כמו עלים ברוח.

איליין חיכתה, עם דמעות בעיניים,

ג'ון נלחם, כמו לוחם אמיץ.

אך בשדה הקרב, נשמעה יריית כואבת,

ואיליין ידעה, שבליבו נחרתה הסופה.

עכשיו היא שרה, בשדות המוריקים,

על אהבתם הנצחית, ועל הזיכרונות.

בין ההרים הגבוהים, שם הרוח שרה,

הבלדה של איליין וג'ון, לעד תישאר חייה

גר ילד בשם אלן, ילד חולם.

הים תמיד קרא לו, בשקט, בלחישה,

והוא רצה לדעת מה מסתתר שם.

היה לו סירה, קטנה וקלועה,

היה לו חלום, גדול ועמוק.

ביום אחד, בלי לחשוב יותר,

הוא יצא למסע בלי שום פחד בלב.

הגלים רטפו את הסירה,

המים פרצו מכל כיוון,

אך אלן, בנחישות של לוחם,

לא עזב את הדרך, לא חזר הביתה.

והים לקח אותו, לתוך חשיכה,

הילד נעלם, אבל הסיפור נשאר.

עד היום, בכפר הסוער,

מספרים על אלן והים הגדול

עמדה מצודה עתיקה, בין סלעים ונחלים.

שם חי לו אביר, לבו אמיץ וחזק,

סר גווין האדום, שאיש לא הכניע.

יום אחד הגיע, שליח מן המלך,

וציווה עליו לצאת, למלחמה לחבר.

להלחם באויב, שפלש למדינה,

להגן על הממלכה, ועל כל אדמה.

סר גווין האדום, לא היסס ולא פחד,

לבש את שריונו, ואחז בחרב המוזהב.

עלה על סוסו, המשתולל והזהב,

ויצא למלחמה, בלב גדול ורחב.

בשדה הקרב, נלחם בלי חת,

הכריע את האויב, בכוח וגם בלאט.

אבל בסוף הקרב, נפגע מחץ מורעל,

ונפל אל האדמה, בלב שבור ועייף.

חזר סוסו הביתה, בלי רוכב על גבו,

והאבל התפשט, בכל המצודה וסבבו.

סר גווין האדום, הגיבור המופלא,

נפל במלחמה, למען המדינה.

ועד היום הזה, שרים עליו בשירים,

על גבורתו ולבו, ועל כל הדברים.

סר גווין האדום, לעולם לא נשכח,

גיבור סקוטי אמיתי, שלעולם לא ימתח.

חי אביר נאה, גאה וגובר.

למלחמה יצא, עם חרב ודם,

ואשתו נשארה בביתם החם.

שנים חלפו, רוחות סערו,

והוא שב אל ביתו, עייף ונרעד.

אך בלחש דיברו, בשוק ובחצר,

סוד אפל נרקם בלב הקרה.

בעל: “אישה שלי, עינייך עמומות,

מה העול שאת נושאת בלילות?”

אישה: “אין עול, אהובי, רק צל הממתין,

וחלום ישן, מתפורר בין קירות.”

בעל: “אך אמרו לי, לחששו באוזניי,

כי אהבתך נרמסה בידיי!”

אישה: “לשונות רעות כחרב חותכות,

אל תאמין, הן נוטפות ארס קרות.”

בעל: “אך בלילות שמעתי פסיעות בחצר,

ולחשי צללים, וחשד בי בוער!”

אישה: “הרוח נודדת, העצים מלחשים,

אל תחקור, אל תשאל, רק תשוב אל חיקי.”

אך ליבו לא נרגע, זעמו לא שקט,

ובחושך ארב עד השחר הדל.

עד שראה – צל חומק מן הבית,

זרועות חזקות, לוחשות לה מילים.

הבעל שלף את חרבו בזעם,

ואל אשתו שב פניו כלב האש.

“אמרי לי כעת, לפני שאכריע,

מי הוא האיש שנתן לך מקלט?”

אז רעדה, ועיניה הושפלו,

שפתיה לחששו, אך קולה היה קר.

“זה אחיך, אהובי, הוא לא הרפה,

ואני, חלשה, לא יכולתי לברוח.”

אז חרבו נשמטה, ליבו התרוקן,

ולילה שחור ירד על פניו.

הוא ידע כי האמת תשרוף את נפשו,

ונפל על ברכיו, אבוד, נבגד.

חיה נסיכה צעירה, יפה ככוכב.

שערה זהוב, עיניה כחולות כים,

ליבה טהור, חלומותיה רמים.

היא אהבה אביר, אמיץ וצעיר,

אך אביה המלך, סירב להם להתחתן בעיר.

"את תתחתני עם דוכס, עשיר וזקן",

אמר המלך, "זה רצוני, זה החוק הקדום".

הנסיכה בכתה, ליבה נשבר לרסיסים,

היא ברחה מהארמון, אל היערות האפלים.

האביר רדף אחריה, אך היה מאוחר מדי,

הנסיכה נעלמה, בין העצים והסלעים.

הוא חיפש אותה ביער, ימים ולילות,

אך היא לא נמצאה, בין העצים והשיחים.

הוא חזר לארמון, עם לב שבור וכואב,

המלך כעס מאוד, וציווה להוציאו להורג בחרב.

הנסיכה שמעה על מות אהובה,

ליבה נשבר, היא לא ידעה מה לעשות.

היא חזרה לארמון, וראתה את גופתו,

נפלה על ברכיה, ובכתה בדמעות.

המלך ראה את בתו, שבורה וכואבת,

הבין את טעותו, אך היה מאוחר מדי.

הנסיכה לקחה את חרבו של האביר,

נעצה אותה בליבה, ומתה לצידו.

הממלכה התאבלה, על מותם של האוהבים,

סיפור אהבתם, נשאר לדורות הבאים.

סיפור על אהבה, שנלקחה בטרם עת,

סיפור על עצב, שאין לו מרפא.

עמדה עלמה בלי משמר.

שערה זהב, עיניה חמות,

אך ליבה כבד בבדידות.

באהבה נשבע לה דוּגָל,

רועה עזים חזק וגאה,

אך אציל עשיר מן העיר הרחוקה

קנה את ידה בזהב ובדמעה.

בליל הכלולות נמלטה היא לשם,

אל הגשר מעל המים הסם.

קולה הדהד: “לב נמכר, לא יאהב עוד לעד!”

וצליל המים ענה לה מיד.

מאז אומרים, כשערפל פה סמיך,

נשמעת דמותה בקול מתריס,

צועדת לבד, בלב קר ושותק—

מחכה לדוגָל, שלא ישוב עוד לעד.

שחה לבדה במים כחולים.

אמרה לה אמה: “אל תלכי רחוק,

הים הוא אכזר, קר הוא וצחוק.”

אך לילך צחקה, רגליה קלות,

קולה שר שיר לרוחות הגדולות.

ביום סוער, על סירה היא יצאה,

אל מעבר לסף הגאות העזה.

הרוח נשבה, הגלים התגברו,

הסירה התהפכה, השמיים בכו.

חיפשו וחיפשו, ימים ולילות,

אך לילך נעלמה בין המערבולות.

אומרים כי בלילה, כשגלים מלחשים,

קולה עוד נשמע בין מים סוערים.

ומי שיקשיב, ברגע דומם,

ישמע את שירה מתמזג עם הים.

הלך נודד בלי סוף וצל,

נשא תיקו על שכמו העייף,

חיפש בית, חיפש שקט שורף.

פגש רוחות בדרך עזובה,

שמע לחישות מתוך הסבך,

אך לבו פעם, לא נכנע,

רגליו דרכו, הן לא שכחו שבילך.

בלילות שרו לו כוכבים,

על אהבות שנשכחו מזמן,

ובבקרים ציירו לו השמשים,

דרכים חדשות אל אופק לבן.

יום אחד מצא בקתה קטנה,

עץ זית נשען לצידה,

פתח הדלת – ולפתע ידע,

כי סוף המסע הוא התחלה.

בָּאֲדָמָה נָח צִפּוֹר.

נְשָׁמָה בּוֹדֵדָה, עַצּוּבָה וְיְגֵעָה,

שֶׁתִּקְוָתָהּ לְפֶתַע, דָּעֲכָה וְנֶגְמְעָה.

צִפּוֹר לָהּ כְּנָפַיִים שְׁבוּרוֹת,

כְּאֵב עָמוֹק בְּלִבָּהּ שֶׁלֹּא נִרְפָּא.

עוֹלָם שֶׁל שֶׁקֶר וְעָוֶל,

נָשָׂא בְּלִבָּהּ אֵבֶל.

בְּמַבָּטָהּ הָעֲיֵף הִיא נוֹשֵׂאת,

זִכְרוֹנוֹת שֶׁל אֹשֶׁר שֶׁכָּל כָּךְ חָסֵר.

בְּקָרְנֵי יָרֵחַ קַר וְנוֹצֵץ,

הִיא מְחַפֶּשֶׂת מָנוֹחַ וְהָקֵץ.

אַךְ הָעוֹלָם שֶׁלָּהּ אָפֵל וְחָשוּךְ,

וְאֵין מָקוֹם לִתְקוָּה שֶׁתִּצְמַח.

וְלַצִּפּוֹר הַבּוֹדֵדָה נִגְזַר,

לְהִישָּׁאֵר כָּאן לְבַד, לְלֹא מָחָר

יום אחד יצא לקרב רחוק, נשבע לשוב עם זריחת האור. אך בשובו מצא את ביתו שומם, ליידי אן נעלמה, הלב דואב וכואב.

חיפש ביערות, בין צללים ואורות, שמע לחישות על בגידות וסודות. גילה שאחיו, בדם ובשם, חטף את אהובתו, לקח אותה מהם.

בליל ירח מלא, עם חרב ביד, התעמת עם אחיו, הלב נוקף בעד. בקרב אכזרי, דם נשפך כמים, שניהם נפלו, קורבנות לתשוקותיהם.

ליידי אן שבה, אך מאוחר מדי, שני אהוביה נפלו בקרב ההדי. בכתה על גורלה, על אהבה ובגידה, וכך נגמרת הבלדה, בסבל ואובדן תקווה.

בלדות כמו זו שימשו להעברת סיפורים ומסרים מוסריים, והיו חלק בלתי נפרד מהתרבות הסקוטית המסורתית.

והנערה מול הים עוד שותקת,

ליבה מחכה, אך נפשה דואבת.

הוא יצא אל הקרב עם חרב נוצצת,

נשבע כי ישוב, כי נדרו הוא נצח.

אך שנים חלפו, ואין עוד בבשורת,

רק הרוח שורקת שירו של הפחד.

הכפר מספר כי נפל במערכה,

למען כבודו, למען המלכה.

אך היא עוד תקווה, כי ליבו לא נדם,

כי יום עוד יאיר ויחזור הוא לשם.

ובלילות החורף, בערפל הקר,

אם תאזין טוב, אם לבך עוד נותר,

תשמע את הדהרות על דרך ישנה—

רוחו של הלוחם, שבה אל תינה.

דוהר פרש בודד, לבו עוד נחמד.

שירו של הנהר, בכי הרוחות,

קוראות בשמו, עת ערב יורד.

היה זה דונאלד, בנה של הארץ,

חרבו נוצצת, כבודו לא נרמס.

בשבועת דמו נשבע לא לשוב,

עד כי ינקום את בגידת האויב.

אהובתו, מוראג, חיכתה על הצוק,

שערה נפרש ברוח העז,

"לחזור לי הבטחת, עם שחר בהיר,

אל תיתן לי לנדוד לבד באוויר!"

אך קרב הגורל הפנה את פניו,

ודונאלד נפל אל תוך הצללים.

בנהר האפור גופו עוד נסחף,

ולמוראג נותרו רק שברי מילים.

ובליל סערה, על ראשי המצוק,

אומרים שרואים דמות רוכבת רחוק.

היא קוראת בשם, בלחש נוגה,

אך רק הרוח עונה, בנהמת יגון.

מצא נערה עם לב של זהב.

נתנה לו מים, נתנה לו לחם,

ובלבו נדלק שלהב.

לילות עברו, היא שרה לו שיר,

הוא נשבע להישאר,

אך כמו הרוח, כמו ציפור,

עזב בלילה קר.

שנים חלפו, היא התחתנה,

אך בליבה היה חור.

עד שיום אחד, סוער וקר,

הוא חזר שבור מקור.

"לא מצאתי שום מקום,

רק אותך, חיפשתי שוב."

אך כשהבוקר הפציע לבן,

הוא נמצא קפוא על סף אהוב.

ניצב לו יער, פראי ונסתר.

שם בין צללים, בלילה סדוק,

רץ אייל הכסף, כזוהר מרחוק.

בעיני הציידים הוא אגדה עתיקה,

חיה מבורכת, רוחה עמוקה.

הוא רץ בלי עכבות, חופשי כמו הרוח,

לבן כשלג, בלי פחד לנוח.

אך בא יום גורל, עת בא זר נודד,

עם קשת מזהב, לב קר כפלד.

נשבע הוא לצוד, להכניע החיה,

כי אגדות אין להן זכות להיוותר.

לילה ועוד, הוא ארב לו חרש,

בין גזעי אורנים, מוסתר ונרגש.

ואז על גבעה, מול אור הירח,

האייל הופיע, שקט ונסחף.

החץ נורה, חותך את הזמן,

אך הרוח נשבה, שינתה את המסמן.

הצייד נפל, עיניו כה פעורות,

ואייל הכסף נעלם בתהומות.

מאז ועד היום, בלילות הסופה,

בין ענפי האורן נשמעת לחישה.

אומרים שהרוח היא נשמת הצייד,

שביקש לעצור את אשר אין לכבול לעד.

ישבה ילדה עם עיניים שבורות.

הרוח לחשה סודות ישנים,

והכוכבים בכהר על ליבה הדואב.

אהבה גדולה נלקחה ברגע קל,

והלב נשאר ריק, בלי קול וצליל.

היא חלמה על ימים של אור וחום,

אך נותרה לבד, בין צללים של חלום.

פתאום עלה כוכב, זוהר ומאיר,

לחש לה בשקט: "אל תוותרי על השיר.

גם כשכואב, הלב עוד שר,

ומחר יבוא בוקר, חדש ונהדר."

הילדה חייכה, למרות הדמעות,

הלב נשבר – אך התקווה עוד חיות.

כי בכל סוף סיפור, מתחבא אור קטן,

שמזכיר ללבבות שהם לא לבד בזמן.

שם הרוח לוחשת סוד נרעד,

רץ לורד אלדריין בלי מנוח ושכר,

לחפש את אהובתו האובדת לעד.

בלילה אפל, עת ירח דהה,

נשבע הוא לשוב לה שלם,

אך בשובו אל ביתו, דלתו ננעלה,

והיא לא נשארה עוד שם.

הוא חיפש ביערות, הוא קרא בשמה,

על פלגי מים זכים נדרו,

אך רק הד מדמיע ענה לו חזרה,

ורגליו לא מצאו מנוחתו.

במגדל עתיק, עטור קיסוס פרא,

נרעד צל על קיר האבן,

ושם, בין חומות ונרות של טוהר,

עמדה היא—כלה בשמלת משי לבן.

“אהובתי,” לחש, אך ידיו לא נגעו,

כי צל הייתה, לא בשר ודם,

רק רוחה חייכה, ולחשה “לא ידעו,

כי לבי לך שמור בעולם.”

עם הרוח נעלמה, עם הבוקר קפאה,

ולורד אלדריין נותר עם כאבו,

ואומרים שבלילה, אם תקשיב בשממה,

עוד תוכל לשמוע את קולו.