המבצע ללכידתו של אייכמן התקיים על ידי המוסד בשנת 1960, זאת לאחר שבמשך כעשר שנים עמלו על מבצע זה. הוא נלכד בארגנטינה בבואנוס איירס במהלך מבצע מורכב, הוטס לישראל בחשאי ורק לאחר הנחיתה הודיעו על תפיסתו על ידי ממשלת ישראל בכנסת.

משפט אייכמן החל ב11 באפריל 1961 ורק בדצמבר ניתן פסק דין, הוגש ערעור על ידי אייכמן וכן על ידי אשתו והוא נדחה. ההוצאה להורג התבצעה ב1 ליוני 1962. אייכמן מת בתלייה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מחוץ למים הטריטורייאלים של מדינת ישראל.

*רמבני, ח' (1961) משפט אייכמן כזרקור אוניברסלי. מאזניים, י"ג (ג'-ד') 247-250. 

*שגב, ז' (2021) עיצוב זיכרון השואה ומשפט אייכמן: יעקב רובינסון - משפטן, היסטוריון ופעיל זכויות אדם. יד ושם: קובץ מחקרים, מ"ט (1) 75-102.

*שפי, נ' (2002) 'משפט אייכמן' ומשפטו בישראל. ישראל; כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל - היסטוריה, תרבות, חברה, 2 (2002) 197-208.

*מול תא הזכוכית - משפט אייכמן בירושלים, ספר מאת חיים גורי.

*הבית ברחוב גריבלדי - לכידתו של אדולף אייכמן, ספר מאת איסר הראל.

*הכבשן והכור - מאחורי הקלעים של משפט אייכמן, ספר מאת אורה הרמן.

כל אלה מתרכזים לאירוע משפט אייכמן, העמדת רוצח אחד מיני רבים לדין, במדינה היהודית בארץ ישראל. הסיפור של משפט אייכמן מהווה סוג של דרך הסתכלות לאחור, ראיית ההיסטוריה בפרספקטיבה רחבה - כל מה שהעם היהודי עבר, בייחוד בעת החדשה, נראה כעת בעיניים חדשות: העם היהודי ניצח. לא נטמענו בגויים, לא הושמדנו לחלוטין, יש לנו מדינה משלנו בארץ האבות המובטחת ויש לנו כוח לשפוט את אויבנו.

המחקר שלנו מתווסף לכל הנלמד בקורס, מרחיב עוד פן בתקומת העם היהודי בעת החדשה ומתחבר לתהליכים ההיסטוריים שלמדנו, על החשש מהיטמעות שסוכל הרבה גם בגלל האנטישמיות המודרנית, הדאגה ל"בעיית היהודים" והתפתחותה של הציונות שהקימה את הבסיס למדינת ישראל. משפט אייכמן גרם לסיפור השואה לעלות לפני השטח, לדון בעוול הבלתי יתואר ולהוכיח את נצחיותו של העם היהודי.

זהו חלק מהטור השבועי של נתן אלתרמן בעיתון דבר, בו הוא מתייחס להשפעותיו של משפט אייכמן  על תודעת השואה בישראל. הוא מדבר על 'אנשים מהעולם ההוא' - ניצולי השואה, שחיים בארץ בין הישראלים שאין להם מושג על הדברים שחוו שם, ואף לעיתים הביעו עליהם ביקורת ותהייה כיצד הלכו "כצאן לטבח". מלבד זאת הניצולים עצמם לרוב לא הרבו לדבר על הזוועות שחוו, אם מקושי נפשי ואם מתוך תחושה שאין רצון להקשיב וחשש שלא יאמינו להם. 

משפט אייכמן, לא בלבד שהיה אירוע העמדה לדין של אחד מגדולי המרצחים, אלא גם היווה במה לניצולי השואה שהיו עדים למעשי הזוועות, להוכיח שהמציאות הבלתי נתפסת של השואה אכן התרחשה. כפי שאלתרמן כתב: "הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו". משפט זה מבטא את הרצון להעלות את השואה למודעות הציבורית, לגרום להבנה שהשואה היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם היהודי כולו שהשפיע וישפיע על החברה הישראלית לאורך כל הדורות.

קריקטרה זו צויירה על ידי דוש בנובמבר 1961, בזמן שהתרחש תהליך משפט אייכמן. בתמונה אנו רואים את צוררי העם היהודי ההבולטים בהיסטוריה - עמלק, המן, האינקוויזיציה, חמלניצקי והיטלר. כל דמות מופיעה עם סממני העם/דת שהשתייכה אליה. מעליהם העם היהודי מתואר כעננות עשן ולא כבני אדם, ורק לאחר היטלר מופיעה דמותו של השופט הישראלי, עליו מתבוננות הדמויות בתדהמה וזעם.

קריקטורה זו באה לבטא את תחושת הניצחון שרחשה בעם בעקבות תפיסתו והעמדתו למשפט של אדולף אייכמן. לאחר דורות רבים, שבהם עם ישראל היה נתון ל"חסדי" שלטונות זרים ועוינים, שפעמים רבות טבחו בו, סוף סוף יש לו את הכוח והיכולת לעמוד לנגד אויביו, ולדרוש אותם לדין. הקריקטורה הזו מסמלת את הרעיון "משואה לתקומה" בצורה הטובה ביותר, "הפעם- לא קרבן, אלא שופט!"