אחרי נפילתו נחשפו רבים לכישרון הצילום המיוחד של לביא אשר היה לוחם וגם אמן. אביו, ניצן, אמר על תוכן המילים שבתמונה (ובהמשך הפכו לסטיקר): “אלו המילים שלביא אמר לנו בפגישה האחרונה. שבוע לפני הכניסה הקרקעית. הוא שם את עצמו כשווה לאחרים".

ב-7 באוקטובר סלמאן לא חיכה לפקודה. הוא נסע לצאלים, עלה על טנק ונכנס לקיבוץ בארי עם חבריו. הוא עבר מבית לבית, הציל אנשים ופינה פצועים.

בעת השבעה סיפרה אמא של אחת החיילים לאביו של סלמאן כי בנה נקלע לחובות בעקבות הימורים. למשפחה לא הייתה דרך לשלם את החוב, אך סלמאן בדרכו שלו הצליח להשיג את הסכום וכיסה את החוב. בכך הציל את החייל ומשפחתו.

שלושה שבועות לפני מותו, אמר עמרי לאימו: "אם אני לא אלך להילחם, מי יהיה שם עבור עם ישראל?"

עמרי היה לוחם אמיץ, אהוב על חבריו, ומוכר ברגישותו לזולת. הוא שמר תמיד על קשר חם עם משפחתו, וכיבוד הורים היה נר לרגליו. בשיחה האחרונה עם אמו חתם במשפט: "אמא, העיקר שכולם יהיו שמחים" שהיה לצוואתו האחרונה.

סמ״ר עומרי ניב פיירשטיין ז״ל, בנם של קובי פיירשטיין ומיכל אדלשטיין. אח למאיה ומיקה. גדל בגבעתיים והתחנך בבתי הספר בורוכוב וקלעי.

נפל ב-7.10.23 בקרב בבסיס זיקים. בן 20 בנופלו.

חבריו סיפרו בעצב כי עומרי היה פעיל בקן בורוכוב של תנועת הנוער העובד והלומד, אהב לשחק כדורסל ולמד אומנויות לחימה, ״עומרי היה מוכר בקרב אוהביו הרבים בזכות חיוכו מאיר העיניים, טוב ליבו, נדיבותו וצניעותו.״

אור-לי, אמו של עומרי, מספרת: ״עומרי ראה את נועה בת זוגו מקבלת כדור, הוא פשוט יצא לשדה חשוף, תחת ירי בלתי פוסק- גרר אותה והציל את חייה״.

בשירותו הצבאי עומרי שירת כלוחם חילוץ והצלה בבא״ח העורף. עומרי היה מאוד שמח ונרגש להתגייס לצה״ל ולהתחיל את שירותו הצבאי.

סמ"ר עמית צדיקוב, מבית דגן, לוחם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. נפל בקרב בדרום רצועת עזה ב-24.8.24. בן 20 בנופלו.

עמית למד מכיתה ז’ עד י”ב בבית הספר החקלאי מקווה ישראל בחולון, והיה פעיל חברתית הן בבית הספר והן בתנועת הצופים. הוא היה חובב ספורט, שיחק כדורסל במכבי בית דגן וגלש גלים. בנוסף, הייתה לו אהבה גדולה למוזיקה, במיוחד לראפ ישראלי.

בגיל 15 החל לצאת עם בת זוגו, מיה, והם היו יחד עד יום נפילתו. עמית התגייס ולאחר טירונות ואימון מתקדם, יצא לקורס חובשים קרביים, סיים אותו בהצלחה וחזר לצוותו. לאחר שלושה שבועות של אימונים מתחילת המלחמה, נכנס לעזה יחד עם פלוגתו והיה בפעילות רצופה במשך 10 חודשים, במהלכם טיפל והציל פצועים רבים.

בהספד שנשאה אימו סיגל היא אמרה: “עמיתי שלי, הדובדבן בקצפת שלי, מהכניסה הראשונה שלך לעזה פחדנו מהרגע הזה… נכנסת לחיינו בהפתעה, ויצאת בסערה”.

ליבי שירתה כסמלת מבצעים (סמב״צית), ובהמשך יצאה לקורס קצינים. היא שירתה כמנהלת לחימה בפיקוד הדרום, ולאחר מכן כעוזרת קצין אג״ם בחטיבה מרחבית יואב. ליבי הייתה גאה לשרת את המדינה ואהבה את הצבא.

לאחר סיום שנת הקבע ליבי נסעה לטיול של שבעה חודשים בדרום אמריקה, שם התאהבה בברזיל, למדה לרקוד סלסה, והתנדבה באיי גלפגוס. ליבי הייתה אחות תאומה לתומר ואחות גדולה למאיה. מגיל צעיר התבלטה בשמחת חיים, אהבת אדם ובעלי חיים, ומלאת חוש הומור. היא התחילה לרכוב על סוסים מכיתה א׳ וזכתה במספר תחרויות קפיצות יחד עם הסוס שלה, סבסטיאן.

ב-7 באוקטובר, ליבי השתתפה במסיבת הנובה ונרצחה בטבח האכזרי שהתרחש שם. בדקות האחרונות לחייה, הצליחה לדבר עם אמה, שלי, ששמעה את הירי שהביא למותה.

היום, משפחתה וחבריה ממשיכים להנציח את זכרה בדרכים שונות, ומבקשים מהציבור לזכור את ליבי כאדם מלא שמחה, טוב לב ונתינה.

נווה היה מאז ומתמיד לוחם. זאת הייתה המהות שלו מילדות. הוא היה ילד חייכן, דעתן, תמיד רדף צדק ועשה הכול למען כולם בלי לבקש תמורה. החלום שלו היה להיות אדריכל. הייתה לו נפש של אמן ואפילו רצה לארגן מסיבה לאחר שחרורו מצה״ל ולהתחיל את חייו בלימודי אדריכלות. נווה דאג להפיץ אהבת חינם בכל מקום ותמיד שם את האחר לפניו. מהות הלחימה של נווה הייתה למען החטופים והחזרתם והיה לו חשוב להחזיר את הכבוד והביטחון למדינה שלנו. הוא אהב מאוד לטייל בארץ ובמשך שנותיו בישיבה שלמד בה חלם לעשות שירות משמעותי ולהגן על מדינת ישראל.

כשנולד התגורר ראם עם אמו בעיר עפולה, ואת שנת חייו הראשונה בילה עם סבתו.

ראם התגייס לקורס טיס מיד לאחר סיום לימודיו ולאחר חצי שנה הועבר לגדוד 51 בגולני. באותה השבת השחורה, ראם היה בכיתת הכוננות של מוצב כיסופים כאשר הוא וציוותו היו הכוח הראשון שנתקלו בחוליות המחבלים בסמוך לגדר ההפרדה. לאחר לחימה של שעות ארוכות נגד מאות מחבלים, ראם וחייליו נאלצו לחזור למוצב כדי להתחמש, ראם יצא להילחם בגבורה עם חבריו הלוחמים ונפל מפגיעת פצמ"ר ביחד עם אורי שני המ"מ שלו, הי״ד. ראם נלחם בגבורה ונפל כגיבור ישראל בהיותו בן 19 בלבד. החלום שלו היה להיות משפיע בחברה הישראלית ולפקד על חיילים בשדה הקרב. שבוע אחרי נפילתו ראם היה אמור להתחיל קורס מפקדים ולאחר מכן לצאת לקצונה.

בדרך למוצב, ראם הבין שהוא חייב להתקשר לאימו פעם אחת אחרונה. את השיחה של ראם עם אימו דיקלה, לרבים מאיתנו יצא לשמוע. גם אלו שלא זכו להכיר אותו, למדו על כמה מיוחד וטוב לב היה ראם. באומץ, ובשקט העדין שלו, ראם אמר: "אני אוהב אתכם, ומתנצל אם פגעתי בכם". זו הייתה השיחה האחרונה שלו עם משפחתו. בשיחה חיזקה האם את ראם וחילופי הדברים בין השניים הרטיטו לבבות רבים. בתום השיחה, ראם יצא להילחם עם חבריו על מוצב כיסופים.

ניתאי היה נער פעיל ומעורב בקהילה, שימש כמדריך בתנועת הצופים ואהב את העיר שבה גדל. הוא למד בבית ספר תיכון באשקלון והיה אהוב על חבריו בזכות אופיו החם והחיובי. ניתאי שירת כלוחם בגדוד הסיור 6310 של חטיבת ירושלים, תפקיד שדרש ממנו כושר פיזי גבוה, התמדה ומסירות רבה.

הוא היה חלק מכוח מילואים שהוקפץ ללחימה במהלך מבצע ברצועת עזה, שם נפל בקרב תוך מילוי תפקידו.

חברים לנשק ובני משפחה סיפרו שניתאי היה לוחם אמיץ ובן אדם יוצא דופן, שתמיד דאג לחבריו ונלחם בעוז על ערכיו.

אימו, לרה מטודי, שיתפה ברשתות החברתיות את תחושותיה הקשות ואת גאוותה בבנה, וסיפרה על אהבתו הרבה לחיים ולמדינה.

קהילת אשקלון ערכה עצרת זיכרון לזכרו, ואנשים רבים הגיעו לחלוק כבוד אחרון.

מגיל צעיר הצטיין כשחקן טניס שולחן והיה חבר באגודת הפועל ירושלים. הוא התבלט ברצינותו, בהתמדה, בהשקעה ובדבקות במטרה, והיווה דוגמה לספורטאי מצטיין.

לאחר סיום לימודיו בן ביצע שנת שירות בבית שמש, שם התנדב ותרם לקהילה המקומית. בהמשך התגייס לחיל ההנדסה הקרבית ושירת כלוחם במחלקת הסיור של גדוד 601, חטיבה 401. במהלך שירותו הצבאי התבלט במסירותו ובמקצועיותו כלוחם.

ב-7 באוקטובר 2023, עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', בן התנדב לשירות מילואים פעיל. בן הותיר אחריו צוואה מרגשת שבה ביקש ממשפחתו ומחבריו שלא לשקוע בעצב על מותו, אלא לקיים שבעה שתהיה מלאה בחברים, משפחה וכיף, עם אוכל ובירות. הוא הדגיש את אהבתו לחיים ולמשפחתו, וביקש שלא ינהלו קמפיין לשחרורו אם ייפול בשבי, ולא להסכים לעסקאות לשחרור מחבלים תמורתו.

בן זוסמן ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. זכרו מונצח באתרי ההנצחה של צה"ל ובמקומות נוספים, כמופת של מסירות, אהבת הארץ ונתינה.

משפחתו של רועי נהרי ז"ל מספרת שרועי היה ילד מיוחד ומוקף בחברים, שבלט בכל תחום שעסק בו. החיוך הכובש שלו האיר כל חדר.

רועי היה מפקד מדהים בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים שהחיילים שלו העריצו אותו. למרות כל אלו, הוא היה אדם צנוע.

ב07/10/2023 רועי הוקפץ עם הצוות שלו לחוף זיקים, הם ראו מראות קשים, טיפלו במי שיכלו והמשיכו משם לכפר עזה.

כשהגיעו לכפר עזה נתקלו במחבלים רבים שחדרו ליישוב (64 מחברי הקיבוץ נרצחו, 7 מאנשי כיתת הכוננות ועוד לוחמים רבים נהרגו, 19 מחברי הקיבוץ נחטפו כשחמישה מהם, נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין שם).

הצוות של רועי הצליח להרוג מחבלים רבים ולהציל משפחות ששהו בממ״דים במשך שעות ארוכות. חייליו מספרים שלא הסכים לעצור לרגע, היה לו אופי של מנהיג.

כשסיימו בכפר עזה הם קיבלו פקודה לנסוע לבארי ששם 1 מכל 4 אנשים נרצח או נחטף לעזה.

לפני שיצאו מכפר עזה גילו שנותר עוד בית אחד שבו שהו מחבלים. לרועי היה ברור שהוא הראשון לפרוץ פנימה. רועי והצוות שלו ניהלו קרב מול המחבלים שבמהלכו ירו ברועי בלסת. בעודו על הרצפה סימן ללוחמיו להישאר חזקים ולהמשיך להילחם. הוא פונה במסוק כשמצבו הוגדר קל, אך לאחר יומיים רועי נהרג ממוות מוחי בגיל 23.

רועי חתם על כרטיס אדי ובמותו איבריו נתרמו לחמישה אנשים שניצלו בזכותו-

ליבו הושתל בגבר בן 63

ריאותיו הושתלו בגבר בן 72

הכבד הושתל באישה בת 44

כליה אחת הושתלה יחד עם הלבלב באישה בת 29

כליה שנייה הושתלה באישה בת 61

רועי הותיר אחריו הורים, אח תיאום ששירת איתו כקצין בחטיבת הצנחנים ועוד שני אחים קטנים.

יהי זכרו ברוך.

סמל ראשון עידו שמיח נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-7.1.2025. בן 20 בנופלו.

עידו נולד וגדל באור יהודה עד כיתה ג’, ואז עבר לגני תקווה שם בנה את חייו. הנשמה של עידו הייתה מחולקת לשניים, מצד אחד היה חנון של מדעי המחשב, ומצד שני מגניב עם אהבה להרפתקאות וגיאוגרפיה. הוא תמיד חיפש את האופק הבא, את הדבר הבא.

בתקופת הקורונה כשהיה בכיתה י׳א עידן לא פחד, ולקח סיכון. הוא ואחיו התאום פתחו עסק לפיצות כשהם צעירים, חסרי ניסיון, אבל מלאים באמונה ותעוזה. כל גני תקווה והאזור הכירו את העסק. בנובמבר 2022 התגייס עידו לסיירת נחל ותוך זמן קצר הפך לדמות משמעותית - סמל, מפקד כיתה, חובש ולוחם. לעידו היו הרבה תחביבים ופעילויות- הוא ניגן בגיטרה, רכב על אופנועים, והיה בעל רישיון לצלילה. עידו כל הזמן חיפש הזדמנות לחוות את העולם בצורה אחרת ותמיד דחף את עצמו לגבולות חדשים.

הוא גדל בבית של עשייה ושליחות, בן לאב ששירת כסגן אלוף בתקשוב. הוא תמיד היה שם עבור אחרים, גם כשיצא לרגילה - השקיע את הזמן לעזור לחיילים שלו למצוא ציוד, נעליים, כל מה שהיה חסר להם.

כשהיה בכיתה י’ הדריך בצופים שם העביר ערכים של מנהיגות, אחראיות ונתינה. כבר אז הוא היה דמות מעורבת בקהילה שתמיד היה שם עבור החברים שלו והצוות שלו.

ב-7 בינואר 2025 נפל עידו בצפון הרצועה, אך כל מי שהכיר אותו יודע שהוא ייזכר תמיד בזכות הנתינה, האכפתיות והחיוך שלו.

שיר גדלה והתחנכה במושב כפר שמואל. היא הייתה מדריכה בתנועת נוער במכבי צעיר.

שיר התגייסה ב-2021 ושירתה במערך הגנת הגבולות של חיל האיסוף הקרבי. היא עברה קורס תצפיתניות, הוצבה במוצב נחל עוז ושירתה שם כמה חודשים עד שנשלחה לקורס מ"כיות ומשם המשיכה לקורס קצינים. בתפקידה הראשון כקצינה הוצבה במחנה סיירים ומשם הכשירה חיילות לתפקיד תצפיתניות.

אחרי כמחזור וחצי נבחרה בהמלצת המגד לפקד על חמ"ל נחל עוז. ביוני 2023 הוצבה בתפקיד שנחשב לאחד המורכבים ומתאגרים בגזרת עוטף עזה, תחת פיקודה היו כ-50 חיילות ושימשה להן כאם, כמפקדת וכחברה. בגישה הפיקודית שלה היא לא ראתה אותן כחיילות שצריכות לציית לכל פקודה שלה אלא כשותפות לדרך. היא בילתה איתן שעות בחמ״ל, שאלה לדעתן, התעניינה, ביקשה להבין מה ניתן לשפר, מה יגרום לאווירה טובה בחמ״ל ועוד.

ב-7 באוקטובר מחבלי חמאס השתלטו על מוצב נחל עוז שבו שיר שירתה. מהרגע בו הם זיהו את המחבלים בגדר, שיר ניהלה את החמל ביד רמה, בקור רוח ובתושייה יוצאות דופן. תוך כדי ניהול הלחימה שיר לא הפסיקה לדאוג לחיילות שלה, להרגיע אותן ולהצחיק אותן. לאחר שעות של לחימה, תקפו המחבלים את החמ"ל ושיר נפלה בקרב. מאיה, אחת החיילות שניצלו מהחמ״ל, סיפרה: ״אין מספיק מילים לתאר את האומץ ואת הנחישות שהיו לה באותו יום. היא רק שאלה איך אנחנו ותוך כדי כל הבלגן הזה היא הצליחה להרגיע את כולנו, להרוג מחבלים ולנהל את כל הלחימה.

רובנו בכינו, אבל היא לא בכתה. היא לא נתנה לזה לעצור אותה אפילו לשנייה מלתפקד ולעשות את העבודה בצורה הכי טובה שיש".

עידו שירת כלוחם וחובש קרבי בחטיבת גבעתי, בגדוד שקד, והקדיש את חייו למען העם והמדינה.

למרות שהיה פטור משירות קרבי בשל בעיה רפואית, התעקש להתגייס כלוחם והקדיש את חייו להצלת אחרים. עידו היה תושב יהוד-מונוסון, גולש נלהב, אדם של אנשים, שניחן ביכולת נדירה לחבר בין עולמות.

עידו היה הרבה יותר מלוחם הוא היה בן מסור, חבר נאמן ואדם שהביא אור ושמחה לכל מי שהכיר.

עידו סבל מבעיה ביד אך זה לא מנע ממנו להמשיך להילחם. בכל הרגעים הכי קשים שהיו לו הוא תמיד ידע לא לחשוב רק על עצמו, הוא היה מרים את כולם, הוא היה תומך בכולם.

רואי נולד בתל אביב, בנם האמצעי של אריאלה ונתי, ואחיהם של איתי ודריה.

רואי היה יפה תואר, יחיד סגולה שהצטיין בכל תחום שעסק בו ולא התפשר על שום דבר. כל דבר שעשה היה מלווה תמיד בנועם הליכות, בחיוך ובקלילות. תמיד הוא היה עטוף בשמחה אמיתית וטהורה שסחפה את כל הסביבה.

רואי היה אלוף ישראל בג'ודו, ובביתו יש עשרות מדליות מתחרויות בהן זכה במשך השנים. במקביל הוא גם הצטיין בלימודים, סיים את התיכון עם בגרות ב-40 יחידות בהצטיינות יתרה, ואפילו הגיע למקום השני בחידון התנ"ך המחוזי.

לרואי לא היה פרופיל קרבי, אך הוא התעקש להתגייס לקרבי ועשה כל מה שאפשר כדי שיאפשרו לו להעלות את הפרופיל וכך היה. רואי התגייס לחטיבת גבעתי. במהלך השירות גם יצא לקורס מ"כים ובהמשך לקורס קצינים.

רואי קיבל מחלקה של חיילים מבתים חרדים עם אתגרים מורכבים, אך הצליח לגרום לכל אחד מהם להאמין בפוטנציאל שלו ולהוציא את הייחודיות שבו.

רואי תיפקד כמפקד נחוש המכשיר לוחמים ויחד עם זאת הוא היה גם כמו אבא הדואג גם לכל שאר התחומים, וכך גם בחופשות המועטות מהצבא נסע רואי ברחבי הארץ לבדוק היכן גרים חייליו, מה התנאים ואיך ניתן להשלים להם חוסרים.

ב-7 באוקטובר הוקפץ רואי עם חייליו לכפר עזה ובעוז רוח של גיבורים הצליחו לחלץ ולהציל עשרות אנשים, נשים וילדים. ומשם המשיך לתשעה חודשים בעזה. על אף שהתבקש לצאת באמצע הלחימה להכשיר דור חדש כסמ”פ בבא"ח, רואי סירב בנחישות ודרש להמשיך בלחימה עם חייליו.

בתאריך 3.7.2024 בצהרי היום בשג'אעייה, זיהה רואי שמחבלים חדרו למגנן, וללא שהיות רץ ראשון וחתר למגע מולם. בפעולה זאת הציל עשרות חיילים במגנן, אך גם נפל שם. האירוע התרחש שלושה ימים לפני שעתיד היה לסיים סבב לחימה אחרון ולקבל פלוגה חדשה כסמ״פ, ושובע לפני יום הולדתו ה-22.

רואי נהג להגיד לחייליו “תמיד תזכרו מה ה"למה” שלכם, למה אתם פה”, זה מסר לחיים שהותיר לכולנו.

יהי זכרו ברוך, גיבור ישראל🕯️

שנהיה ראויים.

יובל תואר על ידי משפחתו וחבריו כאדם סקרן, בעל תשוקה לידע, ואדם שחתר למצוינות בכל תחומי חייו. הוא היה ידוע באהבתו לספרים ובשאיפתו להבין לעומק את הנושאים שעסק בהם.

יובל התגייס לחיל השריון ושירת בגדוד 9 של חטיבה 401, הידועה בכינויה ‘עקבות הברזל’. הוא הצטיין כלוחם מסור ואמיץ, והיה אהוב ומוערך על ידי מפקדיו וחבריו לנשק. במהלך שירותו, השתתף בפעולות מבצעיות רבות והפגין מקצועיות ונחישות. ביום נפילתו, היה מעורב בתאונה מבצעית שאירעה כתוצאה מצידוד טנק בצפון רצועת עזה.

בנוסף, יובל היה חבר קרוב של הרש גולדברג-פולין, שנחטף ונרצח על ידי חמאס, והקדיש מאמצים רבים בניסיון לאתרו במהלך הפעילות ברצועת עזה. יובל גדל והתחנך בירושלים, והיה בוגר בית הספר התיכון הימלפרב בעיר (יחד עם הירש גולדברג פולין וענר שפירא) והיה לחלל העשירי מבין בוגרי בית הספר שנפלו במלחמת ‘חרבות ברזל’.

ב-9.12.2024 נהרג מפגיעת טיל נ"ט בגבול עזה. בן 19 בנופלו.

ברק היה אדם יוצא דופן עם לב ענק ואישיות כובשת שהפכה אותו למרכז החבורה. הוא תמיד חייך והפיץ אור בכל מקום שבו שהה. ברק הקרין טוב לב, הקרין אהבה והיה המשפחה של כולם. ברק היה הדבק שחיבר בין האנשים השונים. הוא דאג לנצל כל רגע עם חברים, אהבה וכדורגל, כאילו ידע שזמנו קצוב. הכריזמה שלו, חוש ההומור והיכולת לגרום לכל אחד להרגיש מיוחד וחשוב. ברק היה אדם עם אישיות עמוקה ואמיתית, תמיד רצה להיות שונה, תמיד רצה לעשות יותר.

ברק נפצע לפני כשלוש שנים במשחק כדורסל כשקרע את הרצועה הצולבת בברך. בעקבות הפציעה הורידו לו פרופיל, אך ברק התעקש ונלחם לעלות את הפרופיל בחזרה כדי להיות לוחם! ברק תמיד הדגיש את המחויבות של הדור שלנו להיות לוחמים ולמות למען המדינה שלנו.

ביום בו היה אמור לצאת לרגילה ברק נפל.

יהי זכרו ברוך,❤️‍🩹

שרון, אמא של יהב, סיפרה עליו: ״הוא היה ילד צנוע מאוד. לא רוצה תשומת לב לעצמו, אבל הוא סיים קורס מ"כים והיה צריך לצאת בעצם להיות מ"כ. הוא ויתר על זה כדי להיכנס עם החבר'ה שלו חזרה לעזה כי היה חסר להם לוחם חוד נגב. הוא התנדב, הוא ויתר על להיות מ"כ בשביל להיכנס איתם. הצוות שם הוא כמו משפחה, הוא היה איתם שנה וחצי״.

"הוא תכנן לצאת לטיול הגדול. הוא ילד של טבע ואהב אופנועים. ריק עצום יישאר עכשיו. הוא מותיר שתי אחיות, הוא היה הילד האמצעי. היה לו אופי מיוחד, סוג של מלאך, וברגע אחד זה נגמר. אני בהלם, לא צפיתי את זה. אני הרגשתי שהוא מת, קמתי בבוקר ולא היה לי אוויר. כאילו מישהו נתן לי בוקס בגב. לא הצלחתי לנשום ואז סיפרו לנו - זה היה בדיוק הרגע שהוא נהרג".

יהב דאג להרגיע את המשפחה שלו בכל זמן הלחימה שלו בעזה, ולרגע לא נתן להם תחושה שהם צריכים לדאוג לו או לשלומו. אביו של יהב, אבי, סיפר על השיחות עם בנו במהלך המלחמה. "בכל השיחות אמרתי לו שיהיה ערני", אמר. "הוא היה מרגיע, הוא לא היה מספר לנו יותר מדי. הוא היה אומר ״הכול בסדר, אין שום דבר, תהיו רגועים, אנחנו ביחד שומרים האחד על השני״

ריף היה ילד מיוחד, ילד עם קסם אישי, ילד שגורם לצחוק עד שכואבת הבטן, ילד עם לב ענק, אהבת חינם ונתינה אין סופית, ילד שנכנס עמוק ללב.

ריף אהב את הארץ והכיר אותה דרך הרגליים יותר טוב מכולם, אהב להתעסק בספורט, לתרום ולהתנדב בכל מקום שאפשר.

ריף היה החבר הכי טוב שבן אדם יכול לבקש לעצמו. הוא היה מלאך בדמות אדם.

ריף היה מלך בלייצר חיים, תהיו ריף ותחיו את החיים.

ארנון זמורה למד בנעוריו בתיכון הראל במבשרת ציון, עבד כמדריך צניחה ובגיל 28 התנדב לימ״מ.

ב-7 באוקטובר הוא נלחם בקרבות בעוטף עזה, בין היתר מול המחבלים שהגיעו לאזור יד מרדכי שבו נבלמה התקדמותם של עשרות מחבלי חמאס שהיו בדרכם צפונה, ובהמשך בבסיס נחל עוז ובקיבוץ בארי.

ראש המועצה, יורם שמעון, ספג לו ואמר כי הוא ייצג את ״הפנים היפות של החברה הישראלית, ומסמל יותר מכל את הערבות ההדדית הייחודית של עם ישראל ומדינת ישראל״.

ארנון זמורה היה לוחם וקצין ימ״מ ישראלי שנהרג במבצע זרעי קיץ לחילוץ חטופים ישראלים מרצועת עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל. לאחר מותו הוחלט לשנות את שם המבצע ולקרוא למבצע החילוץ על שמו, ״מבצע ארנון״.

במהלך המבצע חולצו ארבעה חטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו שהוחזקו במחנה הפליטים נוסייראת ברצועת עזה על ידי חמאס.

ב-11:00 בבוקר פשטו כוחות שב״כ וימ״מ יחידת הניוד המטכ״לית במקביל על שני מבנים במחנה, בגיבוי אש חיפוי של צה״ל ושחררו את ארבעת החטופים אשר נחטפו במהלך הטבח בפסטיבל הנובה (נועה ארגמני הוחזקה בנפרד משלושת החטופים האחרים). במהלך המבצע התקיימו חילופי אש כבדים בין הכוחות הישראלים לבין מחבלים ובמהלכם נפצע אנושות מפקד צוות ולוחם הימ"מ פק"ד ארנון זמורה שהיה חלק מכוח הפריצה הראשון. זמורה מת מפצעיו בבית החולים.

אופק תואר על ידי משפחתו וחבריו כבחור שמח, מלא אנרגיה ואהבה לחיים. הוא היה ידוע כחבר נאמן, אהוב על סביבתו, חדור תחושת שליחות וערכים חזקים של אחריות, רעות ואומץ.

הוא גדל והתחנך בירושלים, בוגר תיכון “טדי קולק”. לאחר גירושי הוריו התגורר עם אימו ואחותו בר, ושמר על קשר הדוק עם כלל בני המשפחה המורחבת.

אופק שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים והיה ידוע במסירותו, בגבורתו ובמקצועיות שהפגין לאורך כל שירותו. ביום בו נפל, שהה בפסטיבל נובה בדרום וניסה להימלט יחד עם שתי חברותיו, קורל ישראל ואדר בוזגלו. במהלך בריחתם נתקלו פעמיים במחבלים חמושים. אופק נלחם על חייו תוך שהוא מגן על חברותיו, אך נפצע באורח קשה ונהרג. השתיים הצליחו לשרוד ולהיחלץ בהמשך.

לאחר מותו, התקיימו טקסים רבים לזכרו – ביניהם שיירת אופנועים בבת ים, לזכר חלומו לצאת למסע אופנועים עולמי אחרי שחרורו. אביו, ניסים, סיפר על תוכניותיהם המשותפות לטיולים בעולם – מסעות שהפכו כעת למסעות זיכרון.

יאיר היה אמור להיות בבית ולהשתחרר מהמילואים כמה ימים קודם אחרי שהתייצב ושירת במשך 4 חודשים מאז ה-7 באוקטובר, אבל המ״פ שלו נפצע והוא תפס את הפיקוד על הפלוגה והחליף אותו גם באותו מבצע חשוב שבו יאיר והצוות נכנסו לבניין ממולכד ומהדף הפיצוץ הוא נהרג. כשבועיים לפני תחילת המלחמה יאיר התחתן עם מעיין, ובמהלך חייו יאיר עבד בתור מהנדס בניין.

עומר ואחיו למדו בבית ספר יהודי בארצות הברית והוא לקח חלק פעיל בקהילה היהודית סביבם. בסיום התיכון בחר עומר לעשות שנת מכינה בארץ במכינת ״גליל עליון״. אמנם לעומר לא הייתה חובת גיוס כמובן אך למרות זאת הוא וויתר על הלימודים בקולג׳ כדי להתגייס לצה״ל.

בשבעה באוקטובר הוא קפץ עם צוות הטנק שלו, צוות 3, לגדר המערכת בגבול כשלצידו התותחן רב״ט נמרוד כהן, (שעדיין מוגדר כחטוף), הטנק שלהם עלה באש והמחבלים הוציאו אותם משם וחטפו אותם, עומר נפל בשביעי באוקטובר ונכון לכתיבת שורות אלה גופתו מוחזקת בעזה.

יהונתן היה ידוע כאדם אמיץ ומסור, עם הלב הכי טוב בעולם שעמד על ערכיו ותמיד חיפש משמעות נוספת לחייו.

בנופלו הותיר אחריו אישה כשהיא בהריון מתקדם וגם את בנו הבכור בן העשרה חודשים. כחודשיים לאחר נפילתו, נולד בנו השני.

אביו של יהונתן, חגי לובר כתב לאחר לידת נכדו ״בבקשה מכם עם ישראל, אל תחשבו על ה-'אין', אל תחשבו על ה'אין אבא', על ה'אין מי שירים אותו על הכתפיים', על 'האין מי שירקוד איתו בשמחת תורה'. אל תחשבו על ה'אין בבר מצווה, בלימודי אבות ובנים, בליווי לחתונה, או סתם בטיול של כיף'. תחשבו על ה-'יש'. יש תינוק מתוק .יש המשך ליהונתן. יש את מי לאהוב. יש מי שיזכור שיזכיר שיזכר. יש מי שיאמר קדיש. יש המשך צמיחה ותקוה לעם המופלא הזה".

סמל אליהו משה שלמה צימבליסט ז"ל היה לוחם בגדוד 601, עוצבת 'עקבות הברזל' (401). נפל ב- 15.6.2024 בדרום רצועת עזה בן 21 בנופלו.

אליהו נולד בארצות הברית. בשנת 2005 עלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן שנתיים בלבד, וגדל בארץ.

מילדותו היה ילד שקט, רציני, ערכי. כזה שלא עושה רעש מיותר, אבל תמיד שם כשצריך – לעזור, להקשיב, לתמוך. את שנותיו העביר בחיק משפחתו הגדולה והאוהבת, בחברה הדתית, ובקהילה שחינכה לערכים של נתינה, תורה ואהבת הארץ.

ב-3 בנובמבר 2022 התגייס לצה"ל ושובץ לחיל ההנדסה הקרבית – מסלול תובעני של לחימה, אחריות ועבודת צוות אינטנסיבית. אליהו לקח את התפקיד ברצינות מלאה. הוא לא חיפש קיצורי דרך. מהתחלה עד הסוף נתן את כולו – באימונים, בפעילות המבצעית, מול המפקדים והחברים.

אליהו הותיר אחריו הורים ושישה אחים, שעולמם נקרע ביום נפילתו.

הסיפור שלו הוא סיפור של שייכות שנבחרה, של דרך שלא הייתה מובנת מאליה – והליכה בה עד הסוף.

תומר היה מדריך בצופים. תיארו אותו כאחד שהיה שם עבור כל מי שהכיר אותו. הוא היה מלא שמחת חיים, חבר נאמן וידע לחבר בים אנשים וליצור תחושת אחדות מסביבו.

בנובמבר 2023 התגייס תומר לגדוד 51 בגולני, ובשל המלחמה ונוכח כישוריו הוא מונה למפקד עוד לפני שעבר קורס מ"כים.

תומר רצה להתגייס לצבא ובייחוד לגולני במטרה להילחם ולתרום למדינה שכל-כך אהב.

שבועיים לאחר יום הולדתו, נפל תומר בלחימה בצפון מפגיעת טיל נ״ט של חיזבאללה.

אחיו הצעיר של תומר, בן, מספר עליו: "תומר תמיד דאג שהמשפחה תהיה ביחד. הוא היה מפייס בין ריבים 24/7, תמיד היה מרכז הארוחות המשפחתיות. עם הצחוק היפה שלו והבדיחות, תמיד הצליח לגרום לכולם לצחוק. גם כשהיה יוצא הביתה מהצבא, היה דואג לבקר כל בן משפחה וחבר".

אופיר היה ילד ונער חכם ופעלתן, מצחיק ושופע הומור. ניחן בשמחת חיים ובמרץ בלתי נדלה. מנהיג אמיתי ומגנט של אנשים, שסחף את הסובבים אותו בחיוכו הרחב, בצחוקו המתגלגל ובחיוניות שקרנה ממנו. היה אוהב אדם ואהוב על כולם. חבר נהדר, שידע להיות אוזן קשבת וכתף לבכות עליה, ידע לחבק מכל הלב, לתת מעצמו לרבים, ובכל אחד להשאיר משהו ממנו. כתבו עליו חבריו: "אופיר הוא שמחה, אור, אנרגיות בלי סוף. תנסו לדמיין אדם שמספיק שהוא עומד לידכם, ואתם מחייכים. משהו באוויר קליל ונכון יותר. לא כי הוא עושה משהו, פשוט כי הוא שם".

אופיר לחם בגבורה עילאית עם חבריו לפלוגה, וביחד איתם בלם את התקפת המחבלים על המוצב ועל היישובים הסמוכים. הוא נפל אחרי חמישים שעות לחימה קשה ועיקשת כשהגן על חבריו.

נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב- 6.2.2025. בן 20

הוא נולד בצפת ולמד בישיבה התיכונית "לבב שלם" בירוחם, בהמשך עבר עם משפחתו לערד ולפני כשלוש שנים עברו לאילת.

הרב יאיר יעקבי, ראש הישיבה התיכונית "בלבב שלם" בירוחם שבה למד, התראיין לתוכנית "בחצי היום" עם ליאת רגב וסיפר בכאב על האובדן הקשה."אני צריך לאסוף את עצמי. הוא היה בחור מתוק, מלא בחן ואהוב על כולם", סיפר הרב יעקבי. "הוא התלבט לגבי זהות ומפגש עמוק עם התורה ובסוף התגייס ישר אחרי התיכון". עוד תיאר הרב יעקבי את נחמן כאדם שחברים סבבו אותו: "הוא היה עושה קצת שטויות של גיל התבגרות. זה חלק מהלב והמתיקות שלו".

ענר גדל בעיר ירושלים בתיכון הימלפרב בעיר. הוא היה ילד חריף, פיקח ורב כישרונות, שמגיל צעיר גילה חיבור חזק לאמנות וליצירה. ענר היה ספורטאי מצטיין והיה ידוע באהבתו המושבעת לקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים.

ענר ניסה להתגייס לסיירת מטכ״ל, אך נפצע במהלך הגיבוש ונפל במיונים.

ב15.8.2021 התגייס ענר לשירות צבאי בחטיבת הנח״ל ומשם התקדם לסיירת עורב הנח״ל.

בשבת של ה-7 באוקטובר 2023 הוקפץ ענר שפירא לבסיס בשעה 6:30 בבוקר בדרך לבסיס נשמעה אזעקה והוא היה חייב להיכנס למיגונית.

בתוך המיגונית כבר היו אז מעל עשרים צעירים וצעירות שנמלטו מהמסיבה. ענר הרגיע אותם, אמר להם שהוא לוחם ב"עורב נח"ל" וניסה ליצור קשר עם היחידה כדי לקרוא לחילוץ. כששמע שקולות ירי מתקרבים, שבר בקבוק בירה ונעמד בכניסה למיגונית, כשהוא מחזיק אותו ככלי נשק. בקור רוח, הסביר לנוכחים שככל הנראה, המחבלים יזרקו לעברם רימונים, ושהוא יהדוף אותם החוצה. הוא הנחה אותם להתרחק מהפתח ולנסות לגונן על עצמם, וביקש שאם יקרה לו משהו, אחד מהם יחליף אותו.

זמן קצר לאחר מכן, בדיוק כפי שתיאר, הקיפו מחבלים את המיגונית והחלו לזרוק לתוכה רימונים. במו ידיו, תפס ענר שמונה רימונים שנזרקו פנימה בזה אחר זה, ובכל פעם זרק אותם החוצה, הרחק מהמיגונית. משראו המחבלים שלא מצליחים להכניעו עם רימונים, ירו RPG, וענר נהרג.

נדב בחר לשרת בשריון מתוך תחושת שליחות עמוקה, והתבלט באומץ לבו ובמסירותו לחבריו ולמשימה.

משפחתו, חבריו ומפקדיו סיפרו כי היה אדם ערכי, אכפתי ומלא אור, שתמיד שאף לתת מעצמו לאחרים. זכרו מונצח באהבה ובגאווה.

חבריו של נדב מספרים כי היה שחקן הנשמה של החבורה ותמיד ידע למצוא את הדרך לתקשר עם כל אדם. נדב סיים את שירות החובה לפני זמן קצר, והתנדב ללא היסוס ומתוך תחושות מחויבות וערכיות למדינה ולחבריו להמשיך בשירות.

נדב גם התנדב במדא, וחברים מהתנועה מספרים עליו. ציון בוארון, יו״ר סניף מד״א ברחובות:

"נדב ז"ל היה האדם הנכון לעזור ולהציל חיים, הוא ניצל כל הזדמנות לעשות זאת במהלך התנדבותו במד"א. הוא היה הראשון לקחת כל משימה, לעזור לחבריו ותמיד עשה זאת בשמחה ובחיוך. כששיפצנו את הגינה בתחנה הוא התנדב לשלב את הניסיון שלו בחקלאות מהמושב על מנת לתרום גם בתחום הזה. בגיל 17, הוא התאמן לקראת גיוסו ליחידה קרבית בצה"ל, הוא היה קם לפנות בוקר כדי לצאת לריצות, ומיהר לסיים משמרות ערב בכדי לעשות גם אימון לילי. הוא לא ויתר אף פעם והיה מקצועי בכל דבר שעשה בחייו. יהי זכרו ברוך".

גיא חזר בתשובה ועסק בחינוך ולימד בישיבת חורב בירושלים ובחר להיות מורה מקצועי כדי שיוכל להקדיש את שעות הבוקר ללימוד תורה במכון מאיר. בילדותו חווה בריונות וחרמות והכאב שלו גרם לו להפוך לאדם חזק מאוד ולוחם אמיתי. גיא היה מאוד טוב בכדורגל וכבר בגיל 9 הצטרף לעולם הזה ולנבחרת הילדים של מכבי תל אביב וכמעט כל היום היה עם כדור והשקיע בזה המון זמן מחייו.

אסף היה בעל תואר ראשון ותואר שני במדעי המדינה וביטחון מאוניברסיטת חיפה.

ב-7 באוקטובר 2023 נהרג, יחד עם שני לוחמים מהחפ"ק שלו, בהגנה על קיבוץ נירים, במהלך הקרבות לבלימת טבח שבעה באוקטובר. גופות השלושה נחטפו לעזה על ידי ארגון הטרור חמאס

אסף החל את דרכו הצבאית בפלס״ר גבעתי. לפני שהתמנה להיות מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, שימש אל״מ חממי כסגן מפקד החטיבה הצפונית , מפקד גדוד צבר בגבעתי ופיקד על חטיבת הנגב. לחממי הוענק באפריל 2010 אות מצטיין הרמטכ״ל , אותו קיבל מרא״ל גבי אשכנזי.

נולד ב-2 בדצמבר 1982, וכבר בילדותו היה ברור שהוא ילד מיוחד. ילד חכם, חדור שליחות, כזה שתמיד דואג לאחרים, עם עיניים טובות וחיוך כובש ששובה כל לב. לאורך כל חייו היה לו ייעוד ברור - להוביל, להגן, לחנך.

אסף הקים משפחה והיה אב מסור לשלושת ילדיו - אלה, אלון וארבל. כאיש צבא, הוא לא תמיד היה נוכח פיזית, אך נוכחותו הייתה חזקה ומשמעותית בחייהם. הוא היה שם בשבילם בכל דרך אפשרית - בשיחות, במסרים, במעשים הקטנים שהפכו לגדולים. ובעיקר, באהבה האינסופית שהעניק להם. ילדיו היו עולמו, והוא חלם ללוות אותם במסלול חייהם, אך הגורל האכזרי לקח אותו מאיתנו בטרם עת.

סגן דקל סויסה היה בשמחת תורה במוצב כשמתקפת הפתע של חמאס פרצה. "בשעה 6:00 בבוקר בערך הם קיבלו את הפצמ"ר הראשון, ודקל היה המפקד היחיד באותו רגע במוצב. כשעלו מולו בקשר ואמרו לו 'סויסה, אתה מפקד מוצב', הוא ידע שהוא נשאר שם וצריך לנהל הכל", סיפר עדן אחיו.

"הוא הוציא את החיילים, נתן להם נאום קצר שלשם זה התכוננו כל החודשים האחרונים ונילחם עד טיפת הדם האחרונה", הוסיף האח. "החיילים שלו סיפרו בבכי שהוא הציל אותם, ושהמוצב שלו לא נפל ונכבש בזכות הגבורה של דקל והחיילים שלו. לקראת 10:30 דקל הבין שכמות האויב גבוה מדי, אז החליט לכנס את כל החיילים באזור המוגן ולדבר עם חיל האוויר שיפציץ את המוצב".

בזמן שדקל ריכז את הכוחות, הוא חיפה על החיילים בש.ג. האחורי, והבחין בחברו שנפצע קשה וניסה לעזור לו. "חמ"ליסטים סיפרו ששמעו את דקל נאנח מכאב ונופל. רוב החיילים הצליחו לשרוד בחדר המוגן עד שלוט"ר הגיעו לפנות אותם אחר הצהריים והם זיהו את גופתו של דקל, וסביבו חמישה מחבלים הרוגים".
חבר מהצוות במגלן כתב עליו: ״אתמול היינו אצל משפחת סויסה וחשוב לי לשתף אותכם במה ששמענו שם. אחרי כמה דקות שדיברנו עם המשפחה שלו התחילו להגיע חיילים מ13 בגולני והם סיפרו ככה- בדקות הראשונות שזה התחיל הסמ"פ עלה מול דקל ואמר לו שהוא מפקד המוצב. הוא היה הקצין היחיד. החיילים סיפרו איך מהרגע הזה הוא לא הפסיק לרוץ לארגן את המוצב, עלה לכל העמדות הגנה, לחמ"ל, לנאפל לוודא שהכל מסודר כמו שצריך. סחב פצועים ודאג לשמור על אחד החיילים שנהרג שלא ייחטף, כל זה תוך כדי ירי והפגזה על המוצב. לאחר כמה דקות המחבלים התחילו להגיע - לא חולייה אחת כמו שלימדו אותנו על חמאס אלא עשרות של מחבלים. ואז התחילו הקרבות ירי… ופצועים מהמוצב, ודקל עדיין מנהל הכל. הוא יורה חזרה, מדלג , מחלק פקודות, מדבר בקשר , ומסדר פצועים בנאפל. אמרו שהוא החזיק את כל המוצב. הוא נלחם כמו אריה. אמרו שהוא הרג כמויות. כשמצאו אותו הוא היה מוקף ב-5 גופות של מחבלים. מהמחלקה היו 3 חיילים הרוגים מלבד דקל, בין המוצבים היחידים שלא נפל בזכות הגיבורים. דקל עמד בהבטחתו להורים שיעשה הכל כדי להחזיר את ילדיהם הביתה בשלום.״

אחד החיילים של דקל ששרד את הלחימה והיה עד לרגעיו האחרונים אמר:

״הוא הציל את חיינו, הוא נלחם בעוז וגבורה עד טיפת הדם האחרונה והרג עשרות מחבלים״.

שירת ים עמר התגייסה לתפקיד תצפיתנית ב-30.7.2023 והתרגשה מכך מאוד. היא רצתה מאוד לתרום מעצמה למען הצבא והמדינה.

ים רק חלמה על הצעדים הבאים והגדולים שלה במסגרת הצבא ושובצה לבסיס נחל עוז בעוטף עזה. יומיים אחרי שהגיע למוצב, ב-7.10 בבוקר, הייתה חדירת מחבלים אל הבסיס שלה בנחל עוז, בזמן החדירה היא הייתה במיגונית והמחבלים הצליחו לפרוץ, לרסס ולחטוף.

ים דיברה עם המשפחה והחברות עד 07:45 והשתדלה בהודעות להרגיע את כולם כדי שלא ידאגו.

בצער רב שירת ים עמר נהרגה בעת מילוי תפקידה כתצפיתנית, רק בתחילת דרכה.

סמ"ר עמית פרידמן ז"ל מאור יהודה, נפל במהלך קרב בדרום רצועת עזה ב- 27.8.2024. בן 19 בנופלו.

מגיל צעיר עמית היה ידוע כרוח חיובית, תמיד היה שם לעזור, להקשיב, ולהיות חבר נאמן. כשהתבגר, החליט להקדיש את מרצו ויכולתיו למען המדינה והצטרף לחטיבת הנח"ל. הוא שירת בגדוד 932 של החטיבה, שם הפגין רוח לחימה גבוהה, מקצועיות ויכולת להוביל את חבריו במצבים הקשים ביותר. עמית לא היה רק לוחם – הוא היה דמות שמישהו תמיד יכול להסתמך עליה, מישהו ששם את טובת הכלל לפני טובתו האישית.

עמית היה ספורטאי בנשמה. הוא שיחק כדורסל במסגרת קבוצת הספורט העירונית ע.ל.ה אור יהודה, וגם השתתף בכיתת הספורט בתיכון 'יובלים'.

אהבתו לספורט לא נגמרה במגרש – עמית היה צהוב בנשמה. אוהד מסור של מכבי, גם בכדורגל וגם בכדורסל, ותמיד היה מוקף חברים שאהבו אותו ואהב אותם.

כמו כן, היה בוגר תנועת הצופים, שבט יהודה, ושימש כמדריך במשך שלוש שנות התיכון, כשהוא מביא איתו את רוח המנהיגות והחברות לכל מקום שאליו הלך.

גיא הוא הבן הבכור במשפחתו ומגיל קטן התעסק בתחומים רבים כמו כדורגל, טניס, רכיבה על אופניים גלישה ועוד.

מאז ומתמיד היה מוקף חברים. הוא היה הדבק של החבורה, המצחיק והקליל.

מגיל קטן ידע גיא שהוא רוצה לשרת ביחידה קרבית בצבא. הוא התאמן לכך בכושר קרבי והיה חדור מטרה ושאף הכי גבוה.

גיא התגייס לסיירת נח"ל באוגוסט 2023, נתן את כל כולו, השקיע ועבר כל הכשרה קשוחה בהצטיינות.

לקרב בו נפל קראו ״קרב הגבורה של סיירת גולני״.

אלעד ולוחמיו הרגו את המחבלים אשר התקיפו אותם, אך המחיר הכבד היה מותו של אלעד ושל עוד ארבעה חיילים מהיחידה. הוא הותיר אחריו שני הורים וחמישה אחים.

בהלוויתו של אלעד, אל״ם במילואים שלומי כהן ספר בשם צה״ל וסיפר כי אלעד התגייס עם מוטיבציה גבוהה ורצון לתרום למדינה.

הוא אמר כי אלעד היה אדם אמיתי, וחבר שאפשר לסמוך עליו בכל עת.

אחיו אדיר סיפר עליו כי השקט של אלעד היה הקסם שלו, ״אמור הרבה ועשה מעט״, כזה היית״.

מפקד גדוד 9263, סא״ל מאיר ליפשיץ, ספד לו: "מפקדנו הנערץ, יבגני איש המשפחה. היית גאה במשפחה שלך, בסשה אשתך, ביונתן, אורן ונינט. כשדיברת על הילדים העיניים שלך הסבירו הכול, את האהבה הגדולה למשפחה. הגעת לכל המילואים, היית מצוין במילואים ובכלל בדרך שלך - 276 ימי מילואים שירתת השנה. היית חבר עם חיוך, והמפקדים והחיילים לקחו ממך תמיד דוגמה עם חיוך גדול. תמיד הפכת את הקושי לאתגר. היית בפשטות כל יום נחוש לכל משימה. הובלת משימות שישאירו חותם לביטחון גבול הצפון עם מקצועיות ודאגה לכל החיילים. השארת חלל גדול אצל כולנו. תהיו גאים ביבגני. אני מצדיע לך בפעם האחרונה, יהי זכרך ברוך".

ביום 21.3.2023 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גולני.

סמל נחמן רפאל בן עמי נפל בקרב ביום ח' בשבט תשפ"ה (6.2.2025). בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באילת. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

מתן אברג'יל נולד כבן זקונים לאחר שני בנים ובת לפנינה ואריק אברג'יל, וגדל ביישוב חרמש. הוא למד בבית הספר עומר ולקראת גיוסו לצה"ל החל באימוני כושר כדי להכין את עצמו לשירות משמעותי ביחידה קרבית.

בנובמבר 2022 התגייס לגדוד 13 של חטיבת גולני וסיים מסלול לוחם כמצטיין מחזור.

בשבת השחורה של בוקר חג שמחת תורה, לוחמי גדוד 13 של גולני התקדמו עם הנגמ"ש אל עבר קיבוץ ניר עם - שם הם נקלעו לקרב קשה. שבעה חיילים ישבו בנמ"ר. סמ"ל מתן אברג'יל ז"ל יחד עם חבריו, בהם דניאל ואמרי, נלחמו ללא הפסקה במחבלים. רב"ט דניאל ורך, חברו של מתן ז"ל, שיחזר את רגעי האימה: "קיבלנו צרור של יריות על הנמ"ר. שמענו פיצוצים - מתן התחיל לירות עליהם בלי סוף. פתאום קיבלנו רימון לבפנים - לתוך הנמ"ר". דניאל, שטיפל בפצוע אחר, עוד ראה בזווית העין את מתן: "הרימון נתקע שם באיזושהי פינה. אז מתן בא, ניסה להוציא את זה, אמר 'פאק' - ופשוט קפץ על הרימון".

ברגעיו האחרונים אמר לחבריו: "ניסיתי להגן על כל הצוות ועל עם ישראל".

סיון גדל ברעננה בבית של עולים סיון היה ילד שקט ביישן ועדין שאהב ספורט הוא התעניין בכל סוגי הספורט ואהב לצפות במשחקי כדורסל ולשחק במשחקי מחשב של כדורגל וכדורסל. הוא התנסה בכל מיני ענפי ספורט עד שבתיכון התחיל לשחק כדורסל והיה שחקן מצטיין.

בשנת 2020 סיון החליט שהוא רוצה לעשות שירות משמעותי והתחיל להתאמן בכושר קרבי בקבוצת אקסלנט והתאמן קשה והשקיע עד שלבסוף אחרי מיונים וגיבושים התגייס ליחידת אגוז, סיון היה לוחם נחוש מקצועי ומדויק דאג לעודד את חברי הצוות ולהרים את המורל וכולם כינו אותו השמש של הצוות.

סיון מתואר על ידי חברים ומשפחה כיפה תואר ומלא בשמחת חיים לא משנה מה קורה.

סגן יואב מלייב ז"ל היה קצין בגדוד 77 של חיל השריון, שנפל בקרב במוצב יפתח ב-7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הפתע של חמאס בדרום הארץ.

יואב התגייס לצה"ל ב-27 באפריל 2022 למסלול קצונה ייעודית בחיל הקשר והתקשוב. הוא עבר טירונות קרבית, קורס יסוד בתקשוב, קורס מ"כים, קורס קצינים והשלמה חיילית, אותה סיים כמצטיין למופת. למרות בעיה רפואית שהייתה לו, בחר לשרת כלוחם והוצב כסגן קצין קשר גדודי בגדוד 77 של חטיבה 7, תפקיד בו רצה מאוד לשרת.​

בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת חמאס, יואב שימש כקצין תורן במוצב יפתח. עם תחילת האזעקות, הוא הוביל את חייליו למרחב מוגן, ולאחר מכן יצא להילחם במחבלים שתקפו את המוצב. במהלך הקרב, ניהל את האירוע, חילק פקודות, ביקש סיוע והצליח לחסל כארבעה מחבלים.

הוא נפצע בקרב, ובדקותיו האחרונות כתב פתק לבת זוגו: "20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עלייך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך"

נשוי לאביה ואב ללביא.

בנובמבר 2017 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם, צלף ומפקד בחטיבת גולני, גדוד 12. היה לוחם ערכי, מקצועי, רגיש מאוד לחייליו ופעל מתוך שליחות גדולה.

המיוחדות של מיכאל מתאפיינת בצניעות וענווה לצד חוזק ועוצמה.

מיכאל ז"ל היה איש משפחה למופת ומושא להערצה, אהבתו ודאגתו לאשתו אביה ולבנו לביא הייתה בראש מעייניו.

מיכאל ז"ל היה אדם בעל חוסן נפשי, דומיננטי וכריזמטי, בעל מוסר עבודה גבוה, חברותי ואהוד. מיכאל ניחן באינטליגנציה רגשית, בגרות ואכפתיות.

אחיו של מיכאל- נתנאל ז"ל, נהרג באירוע התקלות בגזרת כיסופים, מירי צרור של מחבל שחדר דרך הגדר. חרף הקושי הרב, בחר להמשיך ולתרום את חלקו למדינה.

מיכאל ראה בעבודתו שליחות ומסירות גדולה לעם ישראל, פעל מתוך מוסר עבודה גבוה, חוסן נפשי, בגרות ורגישות לסביבה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כאשר ראה את המתרחש בעיר שדרות, החליט מיוזמתו לצאת ולהילחם ואף רתם את חבריו להצטרף אליו.

בדרכו להתחמש בבסיס זיקים, נתקל בחולית מחבלים ובחר לעצור את רכבו, לחתור למגע מולם ולנהל קרב עיקש אשר גרם לחיסול מחבלים ופיצול הכוח.

מעשה גבורתו מנע חדירת מחבלים לקיבוץ זיקים והמשך הטבח לעיר אשקלון.

מיכאל בן משה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023) לאחר שנלחם בגבורה מול חוליית מחבלים שפשטה על יישובי קו העימות. נפל מות גיבורים והציל רבים.

היה בן עשרים ושש בנופלו והותיר אחריו אישה, ילד, הורים וארבעה אחים.

ביום 22.3.2021 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הרגלים.

סמל ראשון נדב ביטון נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי אופקים. הותיר אחריו הורים ואחים.