תערוכה כוללת דמויות גרוטסקיות בגודל אדם לצד הסקיצות שמאפשרות לצופה לחוות את תהליך יצירתי שעובר האומן כדי להגיע לתוצאה הסופית.

אוהבת את העולם שיצר טים ברטון, שהופך את הדבר ה'לא מקובל' והגרוטסקי למשהו אנושי,קסום ושברירי.

תערוכה מקסימה שהוצגה במוזיאון ווילפריד. כשנכנסתי לחלל התערוכה הרגשתי כאילו אני נכנסת לסיפור אגדה הודי ומשתלבת בתוכו, אופן ההצגה בתוך חדר חשוך שרק היצירות אומנות שהן מיצב המשלב ציור עם וידאו מוארות ובולטות, והדמויות מתעוררות לחיים מדי פעם היה קסום, הרגשתי הרגשת ציפייה וסקרנות מהבאות. גם כאשר יצאתי מהתערוכה הרגשתי שהייתי רוצה לראות אותה שוב בעתיד.

וכבונוס הייתה תערוכה בחדר ליד שגם הייתה מעניינת מאוד, הן בדרך ההצגה שלה והן במורכבות הרעיונות שלה ובביצוע - בסימן שבתאי של חניתה אילן.

חוויתי חוויה שונה

הרבה דברים תפסו אותי, הרגשתי שאני ממש עוברת חוויה לא רק דרך העיניים אלא גם פיזית.

הגישה ההתחלתית הייתה שזה ״סתם״ עוד נקודות אך הרגשתי איך הנקודות ריפאו את האמנית ואיך הן יכולות לרפא עוד אנשים.

שירן אשכנזי

כאשר ביקרתי בתערוכה של מיכל רובנר במוזיאון תל אביב , בעבודות שלה, ראיתי דמויות אנשים שאותם היא מצלמת והופכת לפסי דנא , כמו זיכרון גנטי או ניסוי מדעי קולקטיבי של המין האנושי ושלנו כחברה מנקודת זמן חיצונית כאילו התודעה שלנו מסתכלת על בני האדם מנקודת זמן שונה, יש משהו שמאוד מתיחס לזמן בעבודות האלו בצורה חדשה ושונה וזה מאוד משך אותי, העבודות שלה נכאילו נוגעות בטישטוש הזהות של האגו והופכת אותנו לעוד קו שהמשמעות שלו היא בקולקטיב

תערוכה עכשווית שמוצגת כעת.

צויירה ברובה במהלך השנה האחרונה. בדים בגדלים שונים , ציור חומרי, גולמי, עכור, "מכוער" שנכנס ישירות לגוף.

נמשכתי אל ההנכחה וההנחות הציוריות בקווים וכתמים שאינם מנסים להתידד עם הצופה. וגם אל אלו שכן, שדווקא מבקשים את הקרבה.

כורסה גדולה, קרביה מתמוססים בגוונים שמזכירים ציורים של זריצקי (נופי צובה) , ציור מהורהר וטופוגרפי שגרם לי להיות מסוגלת להתקרב לתמה הזו של הילה ושל כולנו עכשיו, האונהיימליש של המוכר שהופך לזר, הביתי המאיים של מציאות הימים כעת.

דרך ההתבוננות יכולתי לפגוש איכויות דומות בתוכי. להסכים לראות את החלקים הפרומים, ה'לא יפים' ממקום חומל יותר.

בקיץ הייתי במלבורן במוזאון המרכזי שבו הוצגו יצירות של רובנס אל גרקו רמברנט ועוד רבים..

הייתה לי חוויה מאוד עוצמתית של התרגשות

שנכנסה ללב שנפתח.

התערוכה הראתה לי כיצד אסקפיזם יכול להיות כלי עוצמתי להתמודדות, ריפוי ולשינוי חיובי. כל חדר במלון עוצב על ידי אומן אחר, זו הייתה חוויה מסקרנת של אי וודאות, להיכנס ולגלות מי האומן/ נית ומה המחשבה שעומדת מאחורי העיצוב החדש.

מה שמעניין גם בתערוכה זו היה שלקחו מושג מופשט כמו אסקפיזם ויצרו בהשראתו תערוכה ולראות איך כל אומן לוקח את המושג ומעצב אותו בצורה שונה.