איזון בין אני לאתם

איזון בין יכולה למוגבלת

איזון בין יש לאין

צריך בלב איזון בין עבר לבין הווה.

צריך איזון בעבר בין זכרון היותר לבין זכרון הפחות.

צריך במציאות איזון בין מחיר הכאב לאהבה

צריך בלב איזון בין האובדן לתקווה.

צריך בחינוך איזון בין הקפדה לבין ויתור

צריך באהבה איזון בין ביחד לבין לחוד

בזוגיות איזון בין ביחד לבין לחוד

בנופש משפחתי איזון בין סטלה במים לבין מסלול למיטיבי לכת...

צריך באהבה איזון בין רגעים יחד ורגעים לחוד

צריך בדרך איזון בין למצוא לבין ללכת לאיבוד

יעל שוורץ

נחום שכב על הרצפה במטבח, שלולית דם מתפשטת מסביב לראשו.
מתעורר לסירוגין מדי פעם.
טוב, תתקשרי לאמנון, הוא אמר. "אבל מה השעה? אתמול הוא חגג יום הולדת 50."
השעה היה 6.00 וענית לי מיד. רשרוש שמיכה וקולך, ישנוני ושמח: "איזה נחומי זה!"
מזל טוב, עניתי, וסליחה, זאת יעל. נחום כאן נפל ופתח את הראש.
"אני מגיע", קיצרת.
חצית את הכביש, מכנסיים קצרות, כפכפי אצבע, שולף סטטוסקופ מתיק הרופא שהבאת.
"איזה נחומי זה!"
"אז איך אתה מרגיש?"
"קצת בהנגאובר", הוא ענה.
"ואיך אתה נחומי?"
"תותים". ענה נחומי, וביקש מגבון, לנגב קצת את הדם מהקיר בעודו שוכב.

היא מגיעה להכין קפה. בשקט שלה, הליכתה שקטה אבל מכוונת יעד.
לחיצה על הקומקום והכוס הטרמית הלבנה שאותה קיבלה במעונות הסטודנטים בחיפה לאחר הפינוי ה''זמני'' שהפך לקבע באותו מוצאי חג מעורער, כבר מונחת על השיש בהמתנה.
אני לא מביטה בה לרגע אבל שומעת את הנשימה העמוקה שמותחת את גופה כלפי מעלה עם חזה מלא אויר ומיד אנחה של התאוששות.
''בוקר טוב, איך ישנת הלילה?'' אני מפנה את ראשי אליה

מתוך הערפל

קוראת לך להתחיל

משהו חדש בחיים

שעוד לא העזת

להוציא החוצה מתוכך

משהו שאת חולמת

כבר הרבה שנים

ונשאר בליבך פנימה

אולי הגיע הזמן?

לבוקר אלולי של סליחות ותקוות

לפתיחת שערים בשמים ובלבבות

ולברוא שנה חדשה

מבשרת טוב

הופכת אפילה לאורה

ומגלה שהסליחה והמחילה

מוחקות את החשיכה

ומצמיחות גאולה

חושבת שאולי היום

אולי לא

ומתעקשת להיתדפק שוב ושוב

על השער.

אל מעבר לתהום

לבקש מרחבי נשימה.

לבקש מרחבי נשימה.

לבקש מרחבי נשימה.

התבוננתי על עצמי ועל העולם

מבחוץ

ושוב לאט לאט נפתח

להחזירנו אל השמיים החיים

להחזירנו אל השמיים החיים

שכספו לתפילתנו.

תקוה לאור ראשון שאיש אינו יודע

מה יביא עמו.

החסד הזה להתעורר עם שחר -

לקום, לנוע, לזוז, ליצור.

רציתי למסך את הכאב

זיק נדלק בלב

ואז אני מתעוררת לבוקר אלולי של סליחות ותקוות

פתיחת שערים בשמיים ובלבבות

לחרכי התריס.

מחשבות של יום חדש

צפות על חלקיקי אור

זוהרים, נחשולי אבק

נוסעים מערבה ונעלמים

להם כך סתם במרחב.

יום חדש מפציע מבעד לאופק

נושא באמתחתו תקוה.

כי לא לכל אחד מאיר השחר.

וכמה אימ - ל'ה צעקו במנהרות

פנימה.

ללא מילים

לנשום אל האור...

תקוה. טוב. תפילות.

לעלות ולרדת מדריגות

לחכות בלי תאריך מובטח

להקיא,להבחיל,לכאוב

ואז תינוק, שיוצא כשאת עוד בערפל-

משכיח הכל

וקורא לך להתחיל מחדש.

החסד הזה, שלכל תחילה יש סוף

שהשבוע הוא רק 7 ימים

שליום יש שקיעה

שיש את "סוף שנה"

ואלוקים מתוך ערפל החיים,

קורא לך להתחיל מחדש

החסד הזה, שיש מי שמעלינו

שיש השגחה צמודה 24/7

מצלמות במעגל סגור

ואין ערפל

ואין ציפור

רק אני והוא, שכל פעם מחדש, קורא

תתחילי.

שלוליות של אושר לבן

מחילות שאין להן סוף

מעורב טוב ורע

נוטה לימין ונוטה גם לשמאל

ונפתח לי הפנימה

משהו שאת חולמת כבר הרבה שנים

ומה הטעם
להתנגד לכוח המשיכה
שבא מלמעלה

וכמה עלי לקטון כדי לעבור בה

קחי לך סוכה ליום סגריר

אמן שיפלו עלייך כוכבים

שתמיד יבצבץ לך האור מבין החרכים.

אולי הגיע הזמן

אור שמש מציף את החדר.

אני מתעוררת ליום חדש

שאיש אינו יודע מה יביא עימו.

בבית ממול

המיית קולות ילדים.

גם שם

כולם ערים.

צהלת ילדים מלאי שמחת חיים.

צריך בארץ איזון ביני לבין אחרים

צריך בשמים איזון ביני לבינו

ואנחנו, המומים

נשאבנו מטה, מטה,

מקרקע צועקת, צודקת, שאין בה מחילה,

אל מחילות שאין להן סוף.

"כולנו משוגעים כאן"

צחקתי,

כי מה נותר מלבד לצחוק?

ומה הטעם

להתנגד לכוח המשיכה

שבא מלמעלה?

וכאן במחילות נפתח לי הפנימה,

פנימה בלתי נגמר,

עד הלוז הזה שלא רועד אף פעם

ולא נשבר גם אל מול השיגעון.

איני יודעת מה בקצה המחילה

ומי נושב בה אויר מן העבר השני

וכמה עלי לקטון כדי לעבור בה

ומה ייוולד מתוך צווארה,

אבל אני יודעת

ילד מסרב לישון

מתי כבר יניח ראש

מתי כבר אניח ראש

על הכתפיים הרחוקות.

התחדש באדום

החום הכבד חלף

נשימותיו נינוחות

פניו שלוות

סערת החוץ שכחה

עצימת עיניים

מסכימה

שקט

שקיעה אדומה

צל של טנקים

עץ בצל ירח

הרוח מנדנד

דממה

שקיעה אדומה

טנקים בפריסה

עץ בצל ירח

רוח מנדנד

דומיה

רגע לפני

עצימת עיניים

מסכימה

שואלת

ומוסיפה מלח ופלפל למרק

שקיעה אדומה

טנקים בפריסה

רגע לפני

עצימת עיניים

מסכימה

עץ בצל ירח

רוח מנדנד

ודומיה

מסתיר את האגרטל

שמונח במדף מתחתיו

הנובה עדיין מרעידה את

הלב

רוח אלולית לוחשת

תחל שנה וברכותיה..

שלא עוררה אותי

בעייפות אלול

שכבת חול דקה

בנייה בירושלים

כלים

סתימה

חורשת מסילות

שאיש לא ייסע בהם

הכל אש!

ככה זה בצפון..

בדממת החלל

מנצנצים הכוכבים.

ליד

הסידור הפתוח

מישהו דופק מסמרים

בקרשי סוכה

מרחוק נשמע רק

קול הצרצרים.

אפשר לנשום לרוחה..

השנה הזו הסתימה.

לפרח

בעציץ שלי

במקצב הכדרור

ברקע טרטור מטוסים

ענפים נושבים בתנועה

סמפוניה רוחנית

של סתו

ערימת שקיות

משמחות בסלון

בסופו של מסע קניות

כוכבים נופלים מעייפות

נמשים נרדמים

שקט

עולה באפי

זהו זמן לכוס תה.

תות שדה אדום

מנגו חדש

מתוק.

ככה זה

איזה פזמון יפה

במדריך פרחי הבר

את הפרח מהטיול שלנו

שזיפים אדומים ישנים בקערה,

מחבקים לימון

*

שכבת חול דקה



נושמת את החפון בידי
בושם עולמי-תינוק

שתיתי כוס קפה
שלא עוררה אותי
בעייפות אלול
*
ערב סתיו
מאוורר מיותר

מתחרה באויר הנושב

מתוק.

רוחץ מזלגות

אחד אחד, גבר

ערב סתיו

מאוור מיותר

מתחרה באוויר הנושב

פועלים מבקשים עבודה

בעיניים

אצל היהוד

הוא רודף אחרי

ה"ביחד ננצח"

אני צועקת

לביתי שמעבר לים

אלוהים אדירים

למה?

קרן שמש

מגיחה מתוך ענן

מעלה חיוך בסתיו

צלילי סליחות

מרעידים לי את הלב

המלך בשדה

אוושת עלים

ריח אדמה רטובה

שמחת הגשם הראשון

קולות שנשמעים מבחוץ

והלב בפנים חרד

בשורה

לשקיעה

ושוב זריחה

המכונית בפקק .

מאירה לי

הרב ישעיהו

חיים ומוות

מלחמה,

ארוכה,

מדי.

פחד קיומי.

הבטחת נצח.

חוסר התקווה, והאובדן הגדול

אל מול תקווה לחיים של שלווה ובטחון.

סבא,

שבשישי האחרון

נשבר קצת יותר,

ואמר שכך זה התחיל אז, אסור לוותר.

סבא שלי,

שם היה ילד, לבד, בשואה.

עובר ברכבות לבד

בין ארצות.

באושוויץ איבד את אמו.

וכאן באדמית איבד את נכדו.

סבא,

שהוא מורה להיסטוריה

הוא, הוא - ההיסטוריה.

הוא חי את ההווה.

את העם והארץ בונה.

הוא מעמיד דורות של תלמידים

שיודעים מאין באו ולאן הולכים.

הוא בא מהעבר,

והוא מבטיח את העתיד.

והרבה פעמים בוחר לשתוק את מה שיש לו להגיד.

וכשאלעד נפל במלחמה

משהו קרע גם אצלו את הנשמה.

ובכל זאת הוא בוחר למצוא בכולנו נחמה.

ובשישי האחרון

נשבר,

קצת יותר.

ואמר שאסור לנו,

אסור לוותר.

נצח ישראל לא ישקר

מחסור באנטיביוטיקה

טיפול לקוי במהגרים בקנדה.

בגיל תשע האוזן הוצמדה לרדיו ושמעה

את צ'רצ'יל מנסה להציל את קרובי משפחתה.

בגיל שלושים פגשה ניצולה עם זרוע שרופה

שסיפרה על העגילים שמסרבים להכנס לחורים שהיו שם פעם

מפית בכוס הקפה החמה, קירבה וקצת שפשוף

ושוב יכלה לענוד יופי על הגוף.

בגיל שישים ברחוב יפו

האוזניים החרשות שמעו לא הבינו

כשסירנה פילחה את חלל האוויר והעולם חדל מלכת.

כעבור דקה הכל המשיך כאילו כלום.

כשהסבירו לה בשפתה שזה מנהג המקום

הבינה שכך זה לפעמים.

האוזן עוברת טלטלה 

ואז ממשיכים בחיים.

רונית, את חסרה לי

אני נזכרת איך למחרת יום השואה

ישבנו במקלט ליד הבית שלכם

וכל החברות מרותקות ושומעות את

אבא שלך אליהו שהגיע מאושוויץ

מספר לנו על הצעדה בשלג ביערות של פולין

וכמה ימים אחרי

בשלג של ירושלים הוא פסע

ובמין פלשבק נפל

והשבר החזיר אותו לימים הכאובים שהשתיק

שם בפולין

וכשאת חלית והסתלקת באמצע החיים

הוא שוב הרגיש איך השואה פוקדת את הקן החמים

שניסה להקים כאן על אדמת הקודש

אבל אליהו הרמן למוד נסיונות

המשיך לתפור בחנות החייטים הקטנה

על יד כיכר הדוידקה בעיר הקודש

ולחלום על הבגד שיתפור אולי לכהן הגדול

בבית המקדש שיבנה , מקווים בדור שלנו

כי מיידנק ואושוויץ

ובארי וניר עוז

ומכבי באמסטרדם

זה הכל צירי לידה

חבלי משיח הנה זה בא

ניצלת כי בדיוק הסתיימה משמרת

כי לבדך

כי עם חבר

כי הם הגיעו מימין, כי ברחת לשמאל

כי התקשרת וענו

כי שוטר

כי חייל

כי חוסם עורקים

כי מכונית

כי שער

כי גדר.

מזל שהיו שם שיחים

מזל שלא נכנסת למיגונית

מזל שמסילת החלון, שידית הדלת

רק עוד מילימטר, עוד שניה, עוד זווית

בגלל שיצאת מוקדם

בגלל שמץ צלם אדם

כי נדרשו ניצבים לתעמולת החמאס

ולוהקת

ברשת היה חור אחד, ואתה – דרכו.

מצדך נפלו אלף ורבבה  מימינך – אליך לא ניגש.

בכל פעם שהסיפור מסופר וחוזר מחדש

החיה הניצודה חיה בך מחדש.

כולם מדברים עליה

כמו היתה נערה נחשקת

שכולם מחזרים אחריה.

לכולםיש "שואה שלנו"

לכולם יש זיכרון בסלון

סרטים שחייבים לראות,

מסעות חייבים לראות.

ולי אסור לדבר עליה,

כי אם אדבר עליה

זה סימן

שהפסדתי את המקום

הזה שהוא רק שלי

ושלה. שלי

ושל סבתא,

שלי

ושל אבא.

רונית, את חסרה לי

אני נזכרת איך למחרת יום השואה

ישבנו במקלט ליד הבית שלכם

וכל החברות מרותקות ושומעות את

אבא שלך אליהו שהגיע מאושוויץ

מספר לנו על הצעדה בשלג ביערות של פולין

וכמה ימים אחרי

בשלג של ירושלים הוא פסע

ובמין פלשבק נפל

והשבר החזיר אותו לימים הכאובים שהשתיק

שם בפולין

וכשאת חלית והסתלקת באמצע החיים

הוא שוב הרגיש איך השואה פוקדת את הקן החמים

שניסה להקים כאן על אדמת הקודש

אבל אליהו הרמן למוד נסיונות

המשיך לתפור בחנות החייטים הקטנה

על יד כיכר הדוידקה בעיר הקודש

ולחלום על הבגד שיתפור אולי לכהן הגדול

בבית המקדש שיבנה , מקווים בדור שלנו

כי מיידנק ואושוויץ

ובארי וניר עוז

ומכבי באמסטרדם

זה הכל צירי לידה

חבלי משיח הנה זה בא

עזבו אותי משבעה באוקטובר.

כל היום טוחנים אותי בסרטונים של בתים מתפוצצים

רחובות שבורים, אנשים עטופים בניילונים לבנים ושחורים, בסדינים, הספדים בלוויה, ניחומים בשבעה, חיוך על סטיקר עם משפט השראה. מדברים על עוד כטבם שיורט, על עוד חייל שנפל, על עוד מטח שצריך להמתין 10 דקות עד שאפשר לחזור לשגרה.

לא רוצה לעסוק כל הזמן במה שהוא חי ממילא וממלא את כל ההוויה. תנו קצת לשכוח. תנו קצת לברוח. לנורמליות. לבנאליות. לחיים כפשוטם. לשחק עם הילד התם. ללמוד משניות עם החכם. להקשיב לרשע ולהבין שגם הוא חלק מהמשפחה. לחייך בלי סיבה לזה שאינו יודע לשאול. לאכול גלידה. לטייל בשדות. להעיף עפיפון. להתגלגל בחולות. בשביל זה חזרנו לכאן. בשביל זה נלחמים. עזבו אותי מהטראומה. רוצים לעשות חיים.

זו היתה פרידה.

סוף החיים

הגענו ניצבנו סביבך

אחזנו בשארית החיים

מלטפים

מתבוננים במוניטור

מי יותר

מי בכלל לא.

שרים לך שירי נשמה

בין כסה לעשור

בין העיניים שדמעו

ללב האוהב

וההמיה והתפילה

שלא תיגמר לעולם.

רונית, את חסרה לי

אני נזכרת איך למחרת יום השואה

ישבנו במקלט ליד הבית שלכם

וכל החברות מרותקות ושומעות את

אבא שלך אליהו שהגיע מאושוויץ

מספר לנו על הצעדה בשלג ביערות של פולין

וכמה ימים אחרי

בשלג של ירושלים הוא פסע

ובמין פלשבק נפל

והשבר החזיר אותו לימים הכאובים שהשתיק

שם בפולין

וכשאת חלית והסתלקת באמצע החיים

הוא שוב הרגיש איך השואה פוקדת את הקן החמים

שניסה להקים כאן על אדמת הקודש

אבל אליהו הרמן למוד נסיונות

המשיך לתפור בחנות החייטים הקטנה

על יד כיכר הדוידקה בעיר הקודש

ולחלום על הבגד שיתפור אולי לכהן הגדול

בבית המקדש שיבנה , מקווים בדור שלנו

כי מיידנק ואושוויץ

ובארי וניר עוז

ומכבי באמסטרדם

זה הכל צירי לידה

חבלי משיח הנה זה בא

איזו אזעקה? היתה אזעקה? בטוח? לא שמענו בכלל.

שמענו אמבולנסים אבל זה בגלל שנהגים ערביים תמיד מפעילים צופרים כדי לנסוע חלק. שמענו אופניים, יריות וצעקות על הגדר אבל אין בזה שום דבר חדש.

ישבנו במעגל נשים, לומר קצת דברי תורה,

בפנים הגברים קראו בתורה.

אסתר אמרה לי בשקט: שמעת?כבשו את בארי.

"כבשו" סיננתי, " לא להגזים. אנחנו לא ב1948 עכשיו"

מלחמה" היא אמרה, " נו, נסחפת, אין מילה כזו כבר היום- מלחמה. תגידי- מבצע".

הגזימה אסתר. ועד היום ממשיכים להגזים פה כולם.

איזה מן עם.

זה שביר

אתה יודע

לך תאחה את זה אחר כך.

אז מה ככה לשתוק?

דיברו מספיק ודי

כתבו ציירו צילמו כל דווי.

יש זיכרון בסלון

ויום זיכרון.

ויד ושם

ולכל איש יש שם.

ומה עם הלפיד?

מה הסתיים התפקיד?

להשליך הכל על הממסד?

וסבא ואבא והצוואה

הכל אבד?

זה קשה להיות בצל

להחזיק

לאגור

האם לא מספיק

שאני ואתה זיכרון

ניצחון

מהלכים.

מורה להיסטוריה, אתם מבינים?

אין לי ברירה...

צריך להביט באומץ על הזוועה

ועוד להעביר אותה לאחרים

מצגת

השיעור עוסק בבורות הירי

תמונות נוראות מבהיקות בחושך

של יהודים שחופרים

קברים לעצמם

עומדים בתור כדי לקבל בתורם כדור לראש

אחר כך מראה לבנות עדות של אישה

שהייתה אז ילדה

ובטעות לא מתה בה וזחלה בלילה מתוך ערמת הגופות

רואה מולי עיניים נוצצות, גופים מתכווצים בכיסאות

מנסים להעלם

הלל לא מסתכלת

עוד מעט יפרצו את דלת הכיתה

ויברחו בבהלה ובבכי החוצה

מה אני עושה להן? אולי זה לא לגילן?

אתמול ראו בחדשות

יהודים מוכים עד זוב דם ברחובות אירופה

לפני שנתיים לפחות נשמנו לרווחה ביום השואה הבטחנו לעצמנו ולהם

"לעולם לא עוד!

היום הסיוט נמשך ואי אפשר יותר לנשום לרווחה.

וקניתי סוף סוף את ונתנה תוקף של קפלון

ואת החדש של אמילי ושל הרב ליאור

ולפני שיצאתי שאלתי את המוכרת , כמו ברביעיות, אם יש לה עוד

למרות שיצטופפו עם הקודמים מהז'אנר שכבר שנה ותמיד על השולחן

ונעשה כבד. ורצוי

איזו אזעקה? היתה אזעקה?בטוח? לא שמענו אותה בכלל.

שמענו אמבולנסים, אבל זה בגלל שנהגים ערביים תמיד מפעילים צופרים כדי לנסוע חלק.

שמענו אופנועים ויריות, וצעקות על הגדר, אבל אין בזה שום דבר חדש.

ישבנו במעגל נשים בחוץ להגיד קצת דברי תורה. בפנים הגברים קרו שוב ושוב בתורה.

אסתר אמרה לי בשקט: "שמעת? כבשו את באר"

"כבשו" סיננתי.לא להגזים. אנחנו ב1948 עכשיו?

"מלחמה" היא אמרה. " נו נסחפת, כבר אין מילה כזו היום ,'מלחמה' "

הגזימה אסתר, הגזימו כולם.

ועד היום ממשיכים להגזים פה.

איזה מן עם.

עברתי את זה בקלות / אבא לא היה באושוויץ

 הרב ישעיהו פוגל:

אבא תמיד סיפר

על ברכת הצדיק

" תעבור את זה בקלות "

עבודת המאסטר , שעלתה לי באקראי :

" היהודים לא יחזרו "

הגדירה לי מה זה בקלות :

יהודים על שדות מוקשים

רציחות של החיילים ההונגרים

אמא היית באושוויץ 

איזו אזעקה? היתה אזעקה?בטוח? לא שמענו אותה בכלל.

שמענו אמבולנסים, אבל זה בגלל שנהגים ערביים תמיד מפעילים צופרים כדי לנסוע חלק.

שמענו אופנועים ויריות, וצעקות על הגדר, אבל אין בזה שום דבר חדש.

ישבנו במעגל נשים בחוץ להגיד קצת דברי תורה. בפנים הגברים קרו שוב ושוב בתורה.

אסתר אמרה לי בשקט: "שמעת? כבשו את באר"

"כבשו" סיננתי.לא להגזים. אנחנו ב1948 עכשיו?

"מלחמה" היא אמרה. " נו נסחפת, כבר אין מילה כזו היום ,'מלחמה' "

הגזימה אסתר, הגזימו כולם.

ועד היום ממשיכים להגזים פה.

איזה מן עם.

שעוד לב נקרע

שעוד תקווה התנפצה

שעוד חיים נגדעו

עוד אסון לאומי

עוד אבל פרטי

קוצר נשימה

בא לי להקיא

שייגמר כבר

העצב והחלל והריק

שיתמלאו הריאות

באויר גאולה

בצלצול פעמונים

ושירת ישועה

איזו אזעקה? היתה אזעקה?בטוח? לא שמענו אותה בכלל.

שמענו אמבולנסים, אבל זה בגלל שנהגים ערביים תמיד מפעילים צופרים כדי לנסוע חלק.

שמענו אופנועים ויריות, וצעקות על הגדר, אבל אין בזה שום דבר חדש.

ישבנו במעגל נשים בחוץ להגיד קצת דברי תורה. בפנים הגברים קרו שוב ושוב בתורה.

אסתר אמרה לי בשקט: "שמעת? כבשו את באר"

"כבשו" סיננתי.לא להגזים. אנחנו ב1948 עכשיו?

"מלחמה" היא אמרה. " נו נסחפת, כבר אין מילה כזו היום ,'מלחמה' "

הגזימה אסתר, הגזימו כולם.

ועד היום ממשיכים להגזים פה.

איזה מן עם.

מיכל פ

הרב ישעיהו פוגל:

מה יספרו בביה"ס האזורי

מה יספרו לילדי בארי ?

ולכפר עזה

ולילדיהם

למה להרוס ילדות

באש

ולהצביע על השכנים

למה להרוס את חלום

השלום

הם רעבים. - כך סבתא לוסיה הייתה אומרת,

ולכן צלחת שאינה ריקה לא היתה מתקבלת.

סבתא לוסיה תמיד הייתה מנקה את הסיר עם כף

לא משאירה טיפת תבשיל בפנים. מה שנאר , לא משנה הכמות, תמיד היה נכנס למקרר.

אם נשאר אוכל מסוים וכבר לא רצו אותו כל -כך לאכול

סבתא לוסיה הייתה עושה לו מטאמורפוזה והופכת אותו למשהו חדש העיקר שיגיע לבטן ולא לאשפה.

מידי פעם כשהיא הייתה באיזור ומישהו היה זורק אוכל שראוי לאכילה היא לא הייתה מתאפקת ואומרת "הייתי יכולה לחיות מזה שבוע ביער"

כשהתחתנו אישי היקר לא היה מבין למה אני שמה שאריות במקרר גם אם בכמויות מנימליות, ואני זורקת אותם רק כשהם רקובים לגמרי.

יש לי אהבה ,שמחה, נטייה לבשל ,להנות ולאכול אוכל טרי ומצד שני לא יכולה לזרוק שאריות

לא יכולה

אני אוכלת אותם רביע חמישי עד שנגמר

עד שכבר באמת אי אפשר

ותמיד כשבבית נזרק או בפינה החמה לחיילים ששם ךפעמים עוגות שלמות מתייבשות ולפח הולכות.

אני מרגישה את סבתא לוסיה מסתכלתעליי מן השמיים, עפ העיניים הטובות, עם הבט היהודי ,עם שפתיים קצת קפוצות ומחויכותעם עין קצת עמוצה

נו נו

הילדים שלי צוחקים עלי שאני קמצנית. אז מה.

התלמידים לא שומעים בשבילם זה מצב "קול".

כתבתי בצ'אט " השיעור להיום נגמר,

אבל יש משימה בקלסרום עבור יום המחר".

הפתרון האולטימטיבי שלעצמי מצאתי מהר,

לנסוע לישיבה ומשם ללמד במחשב אחר.

הגעתי לישיבה והודעתי שללמד הנני נכונה,

אך לאחר דקות ספורות אזעקה ראשונה.

למקום מסתור נכנסתי עם המנהל והמזכירה,

ולאחר 10 דקות יצאנו כפי שפיקוד העורף הורה.

התיישבתי ליד המחשב בניסיון לחזור לשגרה.

השיעורים הסתיימו להם במהרה,

ואת עצמי מצאתי בדרך הבייתה חזרה.

"שלום" לנהג האוטובוס אמרתי

ומיד על הכסא ליד הדלת התמקמתי.

לאחר שתי תחנות נשמעה אזעקה שניה

ולחצר בית פרטי רצתי בהיסטריה.

עשר, תשע, שמונה הדלת הייתה פתוחה

יופי חשבתי יש כאן משפחה.

חמש ,ארבע, שלוש נכנסתי פנימה

שתיים, אחת, את המדרגות גמעתי ללא נשימה.

והנה אני בתוך ממ"ד של משפחה זרה,

אולם לאחר רגע אחד הפכתי לחברה.

"יום משוגע, איך ייגמר?" אמר הנהג .