אברהם לוין, מפנקסו של המורה מיהודיה

"חגיגות ל"ג בעומר שחגגו הילדים כאן היו רבות רושם. בתאטרון "פמינה", נערכו הצגות ילדים. הציגו ילדים מבתי ספר שונים. לילדים חילקו סוכריות. ברחובות ראו כל הזמן שורות ארוכות של ילדים הולכים ל"פמינה"..."

26 מאי 1942, עמנואל רינגלבלום, יומן.

כדי למשוך את הילדים להגיע לחגיגות ל"ג בעומר בבית הכנסת, חולקו סוכריות. בארכיון נשמרה עטיפה של סוכריה.

בגטו יצאו לאור כ-50 עיתונים, שייצגו תנועות פוליטיות שונות וקשת רחבה של רעיונות ודעות. ההדפסה וההפצה לוו בסיכון ובצורך בשמירה על חשאיות מרבית. 

בעיתון מחתרת אי"ל הופיע ב-1943 מאמר בתגובה למלחמת התעמולה שהתנהלה בין המחתרת ליודנרט ומשתפי הפעולה עם הגרמנים. 

"האם לא למדנו עדיין לקח מניסיוננו הנורא? האם נניח עוד להרדים את עירנותנו על ידי מילה טובה של רוצח גרמני פלוני, על ידי כל ברווז עיתונאי, המופץ על ידי אנשי גסטפו יהודים, בוגדים מכורים, או על ידי אנשים תמימים? אין ספק כי הנאצים קבעו להם למטרה את השמדת כל היהודים. אלא שהוא עושה את המלאכה בהדרגה, בשלבים שלבים. הכלל העיקרי בטקטיקה של פעולתו הוא: לרמות, להונות את המוני היהודים. הבה נסתכל בעיניים פקוחות, נציץ באומץ לב בעיני האמת"

היא המשיכה את פעילותה האמנותית, אך בהיקף קטן יותר. סקשטיין התרכזה בציור הפורטרטים כדי לשמר לדורות הבאים את דמויות האנשים שנידונו להשמדה. היא ציירה את פניהם של הילדים שבאו למטבח, של בתה, של בעלה, של העובדים בבית הספר, מכריה והסופרים הידועים מלפני המלחמה.

בינואר 1940 פורסם שהמזון בעיר ורשה יחולק בהקצבה על סמך כרטיסי מזון. ליהודים חולקו כרטיסי מזון שסומנו במגן דוד. 

כמויות המזון שהוקצבו ליהודים היו קטנות מהכמויות שהוקצבו לכלל האוכלוסייה, והן הוקטנו עוד ועוד בהתמדה.

את כרטיסי המזון קיבלו מי שהיה באפשרותם לשלם את מיסי הגטו, שהוטלו על ידי ההנהגה היהודית - היודנרט. בכל חודש פרסם משרד האספקה של היודנרט את המוצרים שהיה אפשר לקבל באותו חודש תמורת תלושים, כמו לחם, תפוחי אדמה וסוכר. 

"הילדים הפצועים היו שקטים ורציניים. סבלו ייסורים מן הפצעים, אבל לא בכו. לא שמעתי תלונות [...] מבט עיניהם היה גא. הם מלאו את חובתם כאנשי צבא במערכות המלחמה. " (מרדכי לנסקי, רופא בגטו)

תאופליה רייך רניצקי תכננה להתחיל לימודי אמנות בפריז. המלחמה שפרצה שינתה את תכניותיה, והיא הגיעה עם משפחתה לוורשה. 

בגטו פגשה את מרסל, שעבד כמתרגם ביודנראט. ביולי 1942, כאשר מרסל גילה שמשפחות אנשי היודנראט פטורות מגירוש, התחתן מיד עם תאופליה, וכך הגן עליה.

תאופלייה נשכרה על ידי היודנראט לצייר עבור הממונה הגרמני על הגטו, וכך הצליחה לגנוב צבעי מים לעצמה וליצור בסתר סדרת תמונות. הציורים באלבום שנשמר מתייחסים באופן ביקורתי לפעילותן של מחלקות היודנראט השונות.

המודעה חתומה בשם "מועצת היהודים בוורשה". היא נושאת את התאריך 22/7/1942.

לשונה:

1) על פי פקודה יעבירו הרשויות הגרמניות את היהודים בכל הגילאים למזרח.

2) יוצאים מכלל זה הם:

א. כל היהודים העובדים ברשויות הגרמניות או במפעלים, אשר יכולים להראות את האישור.

ב. כל היהודים השייכים למועצה היהודית.

ג. כל היהודים העובדים בחברות גרמניות ואשר יכולים להראות את האישור שקיבלו לכך.

ד. כל היהודים המסוגלים לעבוד ואשר עדיין לא נקלטו בעבודה. את אלה יש לשכן באזור המגורים היהודי.

ה. כל היהודים המשרתים ב"שירות הסדר" היהודי [המשטרה היהודית בגטו].

ו. כל היהודים השייכים לצוותי בתי החולים, וכן כל היהודים השייכים לקבוצת החיטוי.

ז. כל היהודים שהם קרובי משפחה של אלה הכלולים בסעיפים א' - ו' [כלומר רעיות וילדים].

ח. כל היהודים שביום הראשון של ההעברה יימצאו באחד מבתי החולים היהודיים ולא יוכלו להשתחרר. יכולת השחרור תיקבע על ידי רופא יהודי שימונה על ידי המועצה היהודית.

3) כל יהודה יכול לקחת כבודה במשקל של 15 ק"ג. כבודה השוקלת יותר - תוחרם [כולה]. אפשר לקחת כסף, זהב, תכשיטים וחפצי ערך אחרים. יש לקחת תרופות לשלושה ימים.

4) תחילת ההעברה - ב - 22/7/1942 בשעה 11:00.

5) עונשים:

א. כל יהודי שיעזוב את הגטו בזמן ההעברה יוצא להורג.

ב. כל יהודי שינסה להתחמק מההעברה או להפריע לה יוצא להורג.

ג. כל היהודים שאינם שייכים לסעיפים א - ז' ויימצאו בגטו לאחר סיום ההעברה יוצאו להורג.

שירות הסדר היהודי (בגרמנית: Jüdischer Ordnungsdienst) (שכונה "המשטרה היהודית", או "משטרת הגטו") היו יחידות משטרת-עזר בגטאות וביישובים מסוימים בשטחי הכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. הם הוקמו בהוראה ישירה של הנאצים והיו כפופים ליודנראט.

עמנואל רינגלבלום כתב על המשטרה היהודית בגטו ורשה: "אכזריותה של המשטרה היהודית עלתה פעמים רבות על זו של הגרמנים, של האוקראינים והלטבים". יחד עם זאת, חוקרי השואה מציינים את תפקידם המורכב כשומרי הסדר בגטו, גם באמצעים קשים ביותר ובעת השילוחים להשמדה, כשהיודנראט האמין שבדרך זו ניתן יהיה להמשיך בתפקוד הגטו