לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה התנדב לצבא הבריטי קודם שסיים את תקופת הכשרתו בקיבוץ וצורף ליחידת ההובלה העברית 462. בכ"ז בניסן תש"ג (1.5.1943) היה בין מאה וארבעים חברי יחידתו, טבועי האוניה "ארינפורה" שנפגעה על ידי מפציצים גרמניים כשהיא עושה דרכה בשיירת אוניות של צבאות בעלות-הברית מאלכסנדריה של מצרים למלטה.

בשעות הפנאי השתתפה בחוגי מחול של האולפנה למחול במשגב, שמילאו עבורה את כל ימות השבוע. בבחינת הבגרות המעשית במחול יצרה מיכל ריקוד לצליליו של השיר "זכיתי לאהוב" של עברי לידר, ובבחינה העיונית כתבה כהסבר לבחירת הכוריאוגרפיה שהרכיבה: "האהבה המציפה אותי למשפחה, לחברים, למחול... הרגש שמלווה את הווייתי אל מול ההערכה לכל מה שיש לי, קיים בי תמיד ומעשיר אותי גם כשאני לבד, בלי תלות במה שסביבי". מעבר לתיאורן של המילים את ששאפה להביע בקומפוזיציה, המשפט מתאר בכנות את אורח חייה הצנוע והאנושי. במכתב שכתבה לה טל שמואל, חברתה, היא הסבירה מדוע ביקשה ממיכל לרקוד איתה בבחינת הבגרות שלה: "כשאת רוקדת את מביעה כל כך הרבה רגש, שישר התחברתי אלייך..." הודות לכישרונה הרב ולהשקעתה הבלתי נלאית, גדלה מיכל להיות רקדנית מצוינת ובולטת. בנוסף, מיכל חוללה בלהקת המחול של משגב ואף נסעה עם הלהקה לברזיל להופיע בפני קהילות יהודיות ולטייל. בכל מופעיה במשגב התייצבו הוריה ואחיה בגאווה רבה. מיכל הייתה מפזרת את חיוכיה הכובשים, צוחקת וקורצת להם מהבמה, אפילו באמצע הריקוד. יעל, אחותה, כתבה על מיכל הרקדנית: "כמה הייתי גאה בך! פשוט הארת את הבמה, רקדנית אמיתית בגופך ובנשמתך. במופע השנתי של להקות המחול של משגב, הוקדש השנה הריקוד הראשון לזכרך. הרגשתי צורך עז להשתתף בו, להתחבר אלייך דווקא מהמקום הזה, ובאמת פגשתי אותך; במופע האחרון, ביום שבת אחרי הצהריים, הגיחה לבמה בשובבות אופיינית קרן שמש, אחת, חדה וחזקה, ליוותה וליטפה אותנו לאורך כל הריקוד, ובבת אחת נעלמה. כאילו מראה לכולנו שאת משגיחה עלינו, ומחוללת, גם במרומים".
אודי, אביה, "הייתה לי זכות ענקית להיות אבא של מיכל, היא פשוט עשתה אותי אדם יותר טוב, הרגישות שלה לזולת, דרך המחשבה, המוטיבציה להשיג את מה שהגדירה לעצמה כחשוב, דוגמה ומופת בכל קנה מידה".

"כשמיכל נולדה הייתי בן שתים-עשרה," סיפר טל, האח הבכור. "אימא הבטיחה לי מתנה מיוחדת ליום ההולדת, אבל היא לא הצליחה להתאפק, ומיכל יצאה יומיים קודם לכן. תמיד במשפחה התבדחו ואמרו לי שהביאו לי את מיכל כמתנת יום הולדת. בכל שנה המשפחה הייתה חוגגת לנו יום הולדת משותף, היא הייתה האחות התינוקת שלי. גם כשהיא הייתה כבר בת עשרים, למרות שהיא התבגרה והייתה שנונה, מצחיקה וכבר הבינה הכול, היא נשארה האחות התינוקת שלי". טל כתב בלוויה: "בימי שישי כשהייתי חוזר מהצבא, איך שהייתי נכנס בדלת היית קופצת עליי, מחבקת אותי ולא עוזבת. זאת הייתה קבלת פנים קבועה, כאילו פשוט חיכית לזה כל השבוע... אני מתגעגע לצחוק שלך, אני מתגעגע ל'די' שלך כשאני צוחק עלייך, אני מתגעגע לחיוך שלך, אני מתגעגע לאהבה ולהערצה שלך, לשמחת החיים שלך... אני זוכר איך יעלי ראתה שבפלאפון היא שמורה כ'אחותי' ואָת כ'אחותי הקטנה', אז יעל שינתה ל'אחותי האהובה', ואז אָת לקחת את המכשיר וחשבת לעצמך, איך אפשר לנצח את 'אהובה'. אחרי שנייה ראיתי את הזיק הקונדסי שלך בעיניים, מתקתקת משהו על המכשיר ומחזירה לי בחיוך. הסתכלתי וראיתי ששינית ל'אחותי המועדפת' עם סימן קריאה בסוף".
ביום חמישי, ה-11 בנובמבר 2010, בדרכה חזרה הביתה מהשירות הצבאי, עם משאלת לב להגיע למשגב ולחזור לרקוד אחרי שנת הפסקה, התנגש במכוון נהג משאית בתחנת האוטובוס הסמוכה לתחנת הרכבת בעכו, בשעה שעמדו בה אנשים רבים. סמל-ראשון איימן קיזל נהרג בעת האירוע, ועוד עשרה בני אדם נפצעו. מיכל, שהמתינה בתחנה, נפצעה באורח אנוש. שעות ארוכות נלחמו הרופאים על חייה, עד שבחצות היא מתה מפצעיה בבית החולים נהריה.

סגן מיכל זהר נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ה' בכסלו תשע"א (11.11.2010), בת עשרים הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין במשגב. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים.