כל ערב הופך להיות משימה בלתי אפשרית. זה מתחיל מהאמבטיה, כשמעיין מבינה ששעת השינה מתקרבת. היא מסרבת לצאת מהמים ומושכת את הזמן עוד ועוד. אחרי שהיא סוף סוף יוצאת ולובשת פיג'מה, היא מבקשת סיפור, ואז עוד אחד, ועוד אחד....  היא מסכימה לבסוף להיכנס למיטה, אבל מוכנה לישון רק עם אור דולק, ומבקשת שאמא או אבא ישארו לידה. אם הם עסוקים, היא קוראת להם שוב ושוב- לנשיקה, לחיבוק, לכוס מים, לפיפי ועוד.

כל לילה כמעט היא מתעוררת בבכי ובבהלה ומגיעה למיטה של ההורים, ומוכנה לחזור לישון רק אם יישארו לידה, או במיטה שלהם.

בבוקר, כמובן שקשה לה לקום, והמורה שלה מדווחת שהיא נראית עייפה ולא מרוכזת.

בקיץ, כשכל בני הדודים היו בקייטנה אצל סבא וסבתא, היא לא הצליחה להירדם, ובכתה כל כך עד שההורים נאלצו לבוא לאסוף אותה. על לישון אצל חברה- אין בכלל מה לדבר.