נקודה מעניינת שאורלי דיברה עליה היא שמרפאות בעיסוק נותנות טיפול פליאטיבי שהוא טיפול תומך לאנשים עם מחלות חשוכות מרפא. זה העצים את ההבנה שבכל גיל וכל מצב, ניתן לעזור לאדם להרגיש משמעות כל עוד הוא קיים.

אני מרגישה שלאורך שנות התואר אני מצליחה לפתח ראיה רחבה יותר מכל אדם אחר ואף מקצועות טיפוליים אחרים בצורת הסתכלותי על סיטואציה, סביבה והיבטי האדם השונים.

גם לי וגם למטופל שלי יש דפוסי חשיבה והתנהגות שרכשנו מהסביבה החברתית, המשפחתית ועל ידי בחירות אישיות לאורך החיים. כל אדם הוא שונה, ועם כמה שאנחנו דומים וזקוקים לאותם צרכים, הדרך שאנו מקבלים אותם יכולה להיות אחרת. ואת זה צריך לקחת בחשבון בעת טיפול. כשמטפלים באדם ורוצים לקדם אותו אנחנו זקוקים לשיתוף הפעולה שלו, לנכונות ולמוטיבציה שלו להצליח ולהשתפר. זה מתאפשר בזכות הקשר הטיפולי וככל שאני אשאף כמטפלת לקשר חזק, מכיל ומבין כך אצליח לעזור למטופל שלי ושנינו נהיה מסופקים. 

ממש כמו זוגיות או חברות, ככל שאנחנו מכירים אחד את השני יותר טוב, ולומדים להתייחס לתגובות של האחר לפי צורת החשיבה שלו כך אנחנו מכילים יותר ומסתדרים עם האדם. 

התגובות שלנו = התנהגות, ואופן ההסתכלות על התגובה של אדם אחר = צורת חשיבה 

אז כמו במערכת יחסים זוגית, כך גם בטיפול אנחנו צריכים להשתמש בעצמינו על מנת לתקשר בצורה מיטבית.

המילה פה היא מודעות פנימית לדרך שאני חושבת והדרך שאני מגיבה באופן אינטואיטיבי, ומודעות לאדם הנמצא מולי ולדפוסים שלו על סמך היכרות איתו. 

ככל שנכיר יותר את עצמינו ואת הדפוסים שלנו נדע להתאים את התגובה שלנו למטופל.

וגם ככל שנכיר את המטופל, ככל שנבין יותר את הרקע שלו, התרבות והערכים יהיה לנו קל יותר להגיב באופן מותאם. 

מהצד השני ניתן לומר שההיכרות עם המטופל עוזרת לנו גם בסיטואציות שהוא מתנהג באופן לא רגיל, ועל ידי המודעות שלנו לכך נוכל לדעת מתי להיות רגישים יותר ומהי התגובה היעילה ביותר עבורו.

כשיש תחושת התנגשות פנימית, שבה משהו מרגיש לי לא נכון, זו דילמה אתית. דילמות כאלה קשורות לערכים האישיים שלי ולמוסר שלי כבת אדם, והן דורשות ממני לשלב בין ערכי המקצוע לבין החשיבה הרפלקטיבית שלי.

אני מבינה שאינטואיציה היא כלי חשוב, אבל היא לא תמיד נקייה מהטיות אישיות או דעות קדומות. ככל שאהיה מודעת לכך, אוכל לראות את הדברים בצורה רחבה יותר ולצמצם את ההשפעה של הטיות טבעיות על קבלת ההחלטות שלי.

חשוב לי לזכור שכל מקרה עומד בפני עצמו. למרות שהכללים האתיים נועדו להנחות אותי, יש סיטואציות שבהן הם לא מתאימים במדויק למציאות. במקרים כאלה, אני צריכה לשקול את המצב לפי הניסיון והידע שיש לי, לנתח את העובדות, להתחשב בהטיות שלי, ולפעול כך שהמטופל יקבל את המענה הטוב ביותר.

כסטודנטית בתחילת הדרך, אני יודעת שלפעמים אעשה טעויות, וזה טבעי. אם אני מרגישה שביצעתי פעולה שלא לגמרי עולה בקנה אחד עם ערכי המקום או הקוד האתי, חשוב לי לא להאשים את עצמי. הרי הכוונה שלי תמיד טובה, ומהטעויות האלה אני לומדת. במצבים כאלה כדאי לנתח את מה שקרה, להבין עד כמה זה משמעותי, ולזכור שהמוסריות כבת אדם היא חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלי.

השיעור לימד אותי שחשוב שאכיר לעומק את הקוד האתי ואשתמש בו כדי להנחות אותי. הוא כלי משמעותי, אבל לצד זה אני צריכה תמיד להפעיל שיקול דעת ולהבין שאני לומדת ומתפתחת כל הזמן, גם דרך טעויות, וזה מה שיגרום לי להפוך למטפלת טובה יותר.