Our memory is how fortunate we were to not only be married once by your dad, but again on our 27th anniversary in Israel. Who can be so lucky? Our anniversary in April we will be celebrating our 53rd year...he definitely worked magic!

המציאות שלנו הפכה לא ודאית ולא מוכרת בין אם עקב המגיפה העולמית של הקורונה , או בין אם עקב השיח הפוליטי והתסיסה החברתית- המרעידים את לב ליבם של הערכים והנורמות שלנו.

חשבתי לנכון להרהר בזיכרונותיי מאבי בהתמודדותו עם שינוי ומצוקה ולשקפם למציאותנו – על מנת שיהוו אור מנחה עבורנו;   בטוחתני שכולנו מנסים לעשות זאת כאשר אנו מתמודדים עם מצבי האי וודאות הרבים בחיינו.

 

אין ספק שאבי התמודד במהלך חייו  עם שינויים ומצוקות רבות. הזיכרון החזק ביותר שיש לי ממנו, הוא כיצד מעולם לא איבד את האופטימיות שלו, ואת הגישה הפתוחה שלו שהסתמכה על ערכי הליבה שפעמו בליבו.

הזיכרון הראשון הקשור לגישתו זו  היה בשנת 1970, כאשר אבי סיים את את תפקידו כרב בית הכנסת "בית יעקב " באוקלנד קליפורניה והתמנה לתפקיד חדש של  מנהל בית הלל באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. לצורך כך היה עלינו לעקור לברקלי כמשפחה מסביבה שהיתה עבורי סביבת ילדות נוחה באוקלנד. היתה זו חוויה לא קלה לילד בן 8. 

לילה אחד בביתנו החדש בברקלי ראה אבא אותי לבוש בפיג'מה מוכן לשינה אך חרד ולחוץ מאד. הוא חיבק אותי ואמר לי, "זאבי, שינוי הוא לא דבר גרוע יש בו  תמיד משהו טוב"!

מאז אירוע ושיחה זו נתקעו במוחי ובכל פעם ששינוי מסוים עמד בפני, וברוב המקרים בצורה לא רצויה, ניסיתי לזכור את דבריו ולמצוא את הטוב והמאתגר שיש בשינוי.

נראה לי שאבי פגש לא מעט שינויים בחייו וידע להתמודד עמם ישירות ולא לתת להם להכניעו.

אני זוכר את הפגנות הסטודנטים ואת חוסר המנוחה של הסטודנטים בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי בעיקר סביב המלחמה בוייטנאם. אבי יחד עם מנהיגי מרכזי תפילה אחרים בוניברסיטה הפך את בית הלל  למקלט רוחני ופוליטי עבור חיילים שממש קפצו מהספינה בבסיס הצי של אוקלנד על מנת לא להישלח לוייטנאם.   הוא אף תמך בהקמת האיחוד היהודי רדיקלי שאיפשר לסטודנטים יהודים למצוא את דרכם בסביבתם הסוערת. בהשפעתו של אבי רבים מהם מצאו את דרכם איתו ועלו לישראל.

עם עלייתנו לארץ  באוגוסט 1973 ל ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים חודשיים לאחר מכן, התנדב אבי לארגן רבים מבני  הנוער שגרו במצוקה בשכונת  קטמון ט  מקום שם היה מרכז הקליטה בו גרנו. רבים מהם השתייכו לפנתרים השחורים שהיתה כזכור תנועה חברתית לוחמנית ידועה לשמצה. אבי ארגן עבורם עבודה  במשמרות הלילה של מאפיות בירושלים שהיו זקוקים לכח עבודה עקב גיוס עובדיהם למלחמה ועקב הצורך לאפייה מרובה של לחם. הוא ליווה אותם ודאג שישלמו להם שכר נאות והוא אף עודד אותם לקחת חלק בפעילויות אחרות שעזרו להם לשרוד את המצוקה המורחבת שיצרה המלחמה.

בשנת  1975 עברנו לשכונת תלפיות מזרח בירושלים   - שכונה חדשה  שזה אך נבנתה על על קו התפר עם שני כפרים ערביים. אבי  התיידד עם המוכתר של הכפר הערבי מולנו על מנת לנסות וליצור קיום הרמוני בין השכונה והכפר. הוא אירגן תושבים אחרים במאמץ ליצור בשכונה  קהילה משגשגת ויפה.

כאשר סבי הרב מנחם מנדל לדרמן נפטר הנציח אבי את זכרו בכך שאסף ופירסם ספר של דרשות ומכתבים מיוחדים שכתב  אביו במהלך הקריירה שלו כרב קהילה בדנוור קולורדו. ספר זה הוא נר לרגלי -אני מרבה לעיין בו . כותרתו: " מכתבי אמונה" ואני מוצא בהם הרבה הדרכה ומנוחה.

חשוב לי לציין שאבי הראה לי במשך כל שנותיו כיצד להיות  לעזר לסטודנטים צעירים שמצאו את דרכם ללימודים באוניברסיטה בארץ והחליטו להישאר ולחיות  כאן. בדרכו המכילה והפתוחה  הוא סייע לרבים  לגלות את יהדותם, הוא אף סייע לעולים מאתיופיה, עזר לקשישים במסגרת ארגון מלבב, ואף השקיע מאמצים רבים להגברת הקול החלופי לשלום ולאפשרויות של פשרה  והתפייסות  בין קבוצות חברתיות שונות של יהודים, נוכרים  וערבים.

 

בטוחני  שלרבים  מכם יש זיכרונות מאבי שעזר להם בתקופות של שינוי ושל מצוקה. שכן נראה שהוא היה  תמיד מוכן  לעזרה עם חיוך גדול ומרגיע ועם יד אוחזת לתמיכה והתגברות על קשיים.  

אני מקווה שאור פניו ינחה אותנו  בהתמודדות עם חוסר הוודאות של מגיפת הקורונה ויביא לנו את האופטימיות והנחישות שלו. הלוואי שנדע להתחשב ולכבד את בני הזוג שלנו ונשכיל להתגבר  על התהפוכות הפוליטיות הרבות שיש לנו גם בארה"ב וגם בישראל. תהפוכות המאיימות על מהות הדמוקרטיה שלנו ועל מרקם החמלה והאדיבות שאמור להיות ביננו.  

 

לסיום, אני נמצא כרגע בעיירה קטנה בצפון קרוליינה עם נגה רעייתי ודנדן בני וכל יום בדרכנו אנו עוברים ליד מגדל צריח קטן ושומעים את צליל הפעמונים שלו. 

אבי מאד אהב שירה ובמיוחד את שיר הפעמונים מאת אדגר אלן פו המהדהד במוחי כל פעם שאנו מקשיבים לפמונים אלה. אני גם נזכר באזכרה קודמת לאבי בה קראה אילנה  שיר  מרגש זה. השיר מאוד רלוונטי לעצה שקבלתי מאבי בהתמודדות עם המציאות הנוכחית שלנו: הוא  נכתב על מנת לבחון את צלילי הפעמונים המסמלים את אבני הדרך של החוויה האנושית – 

אין ספק שאנחנו עתה בעיצומו של מסע אינטנסיבי  בו עלינו להקשיב  לצלילים ולשינויים הרבים  של החוויה האנושית איתה אנו מתמודדים עתה.

גמר חתימה טובה ושנה בריאה לכולנו

חמש שנים עברו מאז פטירתו של אבינו היקר. קשה להאמין איך הזמן חלף  וכיצד השתנו חיינו במיוחד  בשנה האחרונה בו נהפך עולמנו ובקושי ניתן לזהות את חיינו. 

המציאות שלנו הפכה לא ודאית ולא מוכרת בין אם עקב המגיפה העולמית של הקורונה , או בין אם עקב השיח הפוליטי והתסיסה החברתית- המרעידים את לב ליבם של הערכים והנורמות שלנו.

חשבתי לנכון להרהר בזיכרונותיי מאבי בהתמודדותו עם שינוי ומצוקה ולשקפם למציאותנו – על מנת שיהוו אור מנחה עבורנו;   בטוחתני שכולנו מנסים לעשות זאת כאשר אנו מתמודדים עם מצבי האי וודאות הרבים בחיינו.

 

אין ספק שאבי התמודד במהלך חייו  עם שינויים ומצוקות רבות. הזיכרון החזק ביותר שיש לי ממנו, הוא כיצד מעולם לא איבד את האופטימיות שלו, ואת הגישה הפתוחה שלו שהסתמכה על ערכי הליבה שפעמו בליבו.

הזיכרון הראשון הקשור לגישתו זו  היה בשנת 1970, כאשר אבי סיים את את תפקידו כרב בית הכנסת "בית יעקב " באוקלנד קליפורניה והתמנה לתפקיד חדש של  מנהל בית הלל באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. לצורך כך היה עלינו לעקור לברקלי כמשפחה מסביבה שהיתה עבורי סביבת ילדות נוחה באוקלנד. היתה זו חוויה לא קלה לילד בן 8. 

לילה אחד בביתנו החדש בברקלי ראה אבא אותי לבוש בפיג'מה מוכן לשינה אך חרד ולחוץ מאד. הוא חיבק אותי ואמר לי, "זאבי, שינוי הוא לא דבר גרוע יש בו  תמיד משהו טוב"!

מאז אירוע ושיחה זו נתקעו במוחי ובכל פעם ששינוי מסוים עמד בפני, וברוב המקרים בצורה לא רצויה, ניסיתי לזכור את דבריו ולמצוא את הטוב והמאתגר שיש בשינוי.

נראה לי שאבי פגש לא מעט שינויים בחייו וידע להתמודד עמם ישירות ולא לתת להם להכניעו.

אני זוכר את הפגנות הסטודנטים ואת חוסר המנוחה של הסטודנטים בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי בעיקר סביב המלחמה בוייטנאם. אבי יחד עם מנהיגי מרכזי תפילה אחרים בוניברסיטה הפך את בית הלל  למקלט רוחני ופוליטי עבור חיילים שממש קפצו מהספינה בבסיס הצי של אוקלנד על מנת לא להישלח לוייטנאם.   הוא אף תמך בהקמת האיחוד היהודי רדיקלי שאיפשר לסטודנטים יהודים למצוא את דרכם בסביבתם הסוערת. בהשפעתו של אבי רבים מהם מצאו את דרכם איתו ועלו לישראל.

עם עלייתנו לארץ  באוגוסט 1973 ל ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים חודשיים לאחר מכן, התנדב אבי לארגן רבים מבני  הנוער שגרו במצוקה בשכונת  קטמון ט  מקום שם היה מרכז הקליטה בו גרנו. רבים מהם השתייכו לפנתרים השחורים שהיתה כזכור תנועה חברתית לוחמנית ידועה לשמצה. אבי ארגן עבורם עבודה  במשמרות הלילה של מאפיות בירושלים שהיו זקוקים לכח עבודה עקב גיוס עובדיהם למלחמה ועקב הצורך לאפייה מרובה של לחם. הוא ליווה אותם ודאג שישלמו להם שכר נאות והוא אף עודד אותם לקחת חלק בפעילויות אחרות שעזרו להם לשרוד את המצוקה המורחבת שיצרה המלחמה.

בשנת  1975 עברנו לשכונת תלפיות מזרח בירושלים   - שכונה חדשה  שזה אך נבנתה על על קו התפר עם שני כפרים ערביים. אבי  התיידד עם המוכתר של הכפר הערבי מולנו על מנת לנסות וליצור קיום הרמוני בין השכונה והכפר. הוא אירגן תושבים אחרים במאמץ ליצור בשכונה  קהילה משגשגת ויפה.

כאשר סבי הרב מנחם מנדל לדרמן נפטר הנציח אבי את זכרו בכך שאסף ופירסם ספר של דרשות ומכתבים מיוחדים שכתב  אביו במהלך הקריירה שלו כרב קהילה בדנוור קולורדו. ספר זה הוא נר לרגלי -אני מרבה לעיין בו . כותרתו: " מכתבי אמונה" ואני מוצא בהם הרבה הדרכה ומנוחה.

חשוב לי לציין שאבי הראה לי במשך כל שנותיו כיצד להיות  לעזר לסטודנטים צעירים שמצאו את דרכם ללימודים באוניברסיטה בארץ והחליטו להישאר ולחיות  כאן. בדרכו המכילה והפתוחה  הוא סייע לרבים  לגלות את יהדותם, הוא אף סייע לעולים מאתיופיה, עזר לקשישים במסגרת ארגון מלבב, ואף השקיע מאמצים רבים להגברת הקול החלופי לשלום ולאפשרויות של פשרה  והתפייסות  בין קבוצות חברתיות שונות של יהודים, נוכרים  וערבים.

 

בטוחני  שלרבים  מכם יש זיכרונות מאבי שעזר להם בתקופות של שינוי ושל מצוקה. שכן נראה שהוא היה  תמיד מוכן  לעזרה עם חיוך גדול ומרגיע ועם יד אוחזת לתמיכה והתגברות על קשיים.  

אני מקווה שאור פניו ינחה אותנו  בהתמודדות עם חוסר הוודאות של מגיפת הקורונה ויביא לנו את האופטימיות והנחישות שלו. הלוואי שנדע להתחשב ולכבד את בני הזוג שלנו ונשכיל להתגבר  על התהפוכות הפוליטיות הרבות שיש לנו גם בארה"ב וגם בישראל. תהפוכות המאיימות על מהות הדמוקרטיה שלנו ועל מרקם החמלה והאדיבות שאמור להיות ביננו.  

 

לסיום, אני נמצא כרגע בעיירה קטנה בצפון קרוליינה עם נגה רעייתי ודנדן בני וכל יום בדרכנו אנו עוברים ליד מגדל צריח קטן ושומעים את צליל הפעמונים שלו. 

אבי מאד אהב שירה ובמיוחד את שיר הפעמונים מאת אדגר אלן פו המהדהד במוחי כל פעם שאנו מקשיבים לפמונים אלה. אני גם נזכר באזכרה קודמת לאבי בה קראה אילנה  שיר  מרגש זה. השיר מאוד רלוונטי לעצה שקבלתי מאבי בהתמודדות עם המציאות הנוכחית שלנו: הוא  נכתב על מנת לבחון את צלילי הפעמונים המסמלים את אבני הדרך של החוויה האנושית – 

אין ספק שאנחנו עתה בעיצומו של מסע אינטנסיבי  בו עלינו להקשיב  לצלילים ולשינויים הרבים  של החוויה האנושית איתה אנו מתמודדים עתה.

גמר חתימה טובה ושנה בריאה לכולנו

תרגום השיר "פעמונים" של אדגר אלן פו מאנגלית לעברית על ידי שמעון גינצבורג

שְׁמַע, בְּשׁוּט שִׁלְגִּיּוֹת, לַמְּצִלּוֹת,

מְצִלּוֹת־כֶּסֶף – מִזְמוֹר־צְלִיל!

כַּמָּה מְנַבֵּא שִׁיר־קַלִּילוֹת

עוֹלְמֵי־גִּיל!

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל כִּצְחוֹק מִתְפּוֹצֵץ

בַּאֲוִיר־הַכְּפוֹר לַלֵּיל!

עֵת בְּגִיל־הַגָּבִישׁ נוֹצֵץ

קְהַל כּוֹכָבִים, יָצְאוּ חוֹצֵץ

עַד בְּלִי דַי לִנְקֹד שְׁמֵי־אֵל;

זָעִים, זָעִים בְּקֶצֶב־אוֹרִים,

מֵעֵין קֶצֶב שִׁיר מִסְתּוֹרִין,

לְקוֹל הַצִּלְצִלְצְלִיל, שֶׁכֹּה נְעִימוֹת הוּא נוֹבֵעַ

וַעֲדִינוֹת כֹּה שׁוֹפֵעַ

מִנִּי מְצִלּוֹת־כֶּסֶף: צִל,

צִל, צִל, צִל, צִל, צְלִיל –

צִלְצוּלֵיהֶן, סִלְסוּלֵיהֶן שֶׁל מְצִלּוֹת־גִּיל.

 

שְׁמַע לְצֶלְצְלֵי חַג־נִשּׁוּאִים,

צֶלְצְלֵי־זָהָב, מִזְמוֹר־צְלִיל!

כַמָּה מְנַבְּאִים, זִיו רְווּיִם,

עוֹלְמוֹת אשֶׁר, אוֹר וָגִיל!

לְתוֹך אֲוִיר־הַלֵּיל הַמְּבֻשָּׂם

מַה־יָּרִיעוּ עֲלִיצוּתָם!

מִנִּי צְלִילֵי זָהָב נוֹטֵף,

נוֹטֵף חַם בְּקֶצֶב־אוֹר,

אֵיזֶה נִגּוּן נִגָּר, שׁוֹטֵף

אֶל הַתּוֹר

הַמַּקְשִׁיבָה, עֵת עֵינֶיהָ נוֹעֲצָה בַלָּאט –

בַּיָּרֵחַ, חוֹלֵם שָׁט!

מָה, מֵחַדְרֵי כָל סֻמְפּוֹנְיָה,

נוֹבְעִים וּמִתְגַּבְּרִים זְרָמִים שֶׁל הַרְמוֹנְיָה!

כַּמָּה תַעֲלֶה!

כַּמָּה תַנְעִים

זְמִירוֹת עָתִיד רְפוּד שׁוֹשָׁנִּים!

כַּמָּה חֶדְוַת־אוֹר תְּגַלֶּה

בַּזַּעְזוּעִים, בַּנַּעְנוּעִים

שֶׁל הַצֶּלְצְלִים, צֶלְצְלֵי־שָׁמַע: צִל,

צִל, צִל, צִל, צִל, צִל, צְלִיל –

תּוֹךְ רִתּוּתָם, עִם עִכּוּסָם, שֶׁל זְהַב צֶלְצְלֵי־גִיל.

 

שְׁמַע פַּעֲמוֹנֵי־הַבֶּהָלָה –

לְפַעֲמוֹנֵי־נְחֹשֶׁת צְלִיל!

כַּמָּה מְבַשֵׂר פַּחַד עִם תַּקָּלָה

קוֹל מְהוּמָתָם, קוֹל הַחִיל!

מַה, בְּאֹזֶן־לֵיל נִפְעָמָה,

יִתְּנוּ קוֹל־חֲתָת בָּרָמָה!

הוֹי, מִדַּבֵּר הֵם נִבְהָלוּ,

רַק לִזְעֹק, לִזְעֹק יוּכְָלוּ,

בְּלִי כָל קֶצֶב־שִׁיר,

וְלָבוֹא בְּרָב יְלָלוֹת, בְּרָב עֲצֻּמּוֹת מַה־מְּבֻלְבָּלוֹת,

פְּנֵי אֵשׁ חַלּוֹת, אֹטְמָה אֹזֶן, טְרוּפַת־דַּעַת אֵשׁ,

מְקַפֶּצֶת בָּאֲוִיר,

דּוֹלְגָה מַעְלָה, מַעְלָה, מַעְלָה,

אַדִּיר חֶפְצָהּ: עוֹד הַלַּיְלָה

טַפֵּס, עָלֹה, כִּמְנַצֵּחַ

שֶׁבֶת עַל יַד הַיָּרֵחַ,

פָּנָיו – פְּנֵי־הַשֵּׁש.

הָהּ הַצְּלִיל! צְלִיל! צְלִיל!

מַה־נּוֹאֲשָׁה בְּשׂוֹרַת־חִיל!

מַה־יִּתְלַבְּטוּ, גַם יִתְחַבְּטוּ פַעֲמוֹנִים לֹא־נֻחָמוּ,

מַה־יִּנְהָמוּ!

כַּמָּה יִשְׁפְּכוּ אֵימַת־יָהּ

אֶל חֵיק־לַיְלָה רוֹעֵד, זָע!

אַךְ הָאֹזֶן, הִיא יוֹדַעַת נֶאֱמָנָה,

עַל פִּי קוֹל־פַּעֲמוֹנִים עוֹמֵם

אוֹ מִתְרוֹמֵם,

מָה עֲצוּמָה, אוֹ מָה רָפָה הַסַּכָּנָה.

וְהָאֹזֶן, הִיא אוֹמֶרֶת,

תּוֹךְ מְהוּמוֹתָם

וְתַעֲצוּמוֹתָם,

הֲשׁוֹקַעַת הַלֶּהָבָה אִם גּוֹבֶרֶת,

לְפִי הַשְּׁקִיעָה וְהַגְּבוּרָה בְּזַעַם־הַפַּעֲמוֹנִים, זַעַם

נַהַם, נַהַם, נַהַם

לְפַעֲמוֹנִים: צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל,

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל–

בָּאֲנָחָה וּבַצְּוָחָה שֶׁל פַּעֲמוֹנֵי־חִיל.

 

 

שְׁמַע בְּקוֹנֵן פַּעֲמוֹנִים –

לְפַעֲמוֹנֵי־בַרְזֶל צְלִיל!

מַה־קִינָתָם תִּפְתַּח לְעוֹלַם־הוֹד־יְגוֹנִים

שַׁעַר מַאֲבִיל!

בְּדִמְמַת־הַלֵּיל הַמַּאֲפִיל

מַה־נִּרְעָדָה, תְקוּפֵי־מוֹרָא,

לְקוֹל אִיוּמָם, כֶּבֶד מָרָה־שְׁחוֹרָה.

כִּי כָל צְלִיל וּצְלִיל בֶּן־אוֹנָם,

פּוֹרֵץ מִן חֲלוּדַת־גְּרוֹנָם,

הוּא נְאָקָה.

וְהָעֵדָה – הָהּ הָעֵדָה! –

שֶׁבְּכִפָּתָם מִתְבּוֹדֵדָה,

וַאֲשֶׁר בְּיַד חֲזָקָה

תַּהְלֹם, תַּהְלֹם, תַּהְלֹם בְּקוֹל,

בְּלִי חֲדֹל,

כָּל־כַּךְ שָׂשָׂה הִיא לָגֹל

עַל לֵב־אָדָם אֶבֶן כְּבֵדָה, –

לֹא בְנֵי אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הֵם,

גַּם לֹא חַיַּת־רִשְׁעָה הֵם,

לִילִין הֵמָּה, לִילִין.

מַלְכָּם הוּא שֶׁיַּהְלֹם־כֹּה,

שָׂשׂ לָגֹל, לָגֹל הַצְּלִילִין,

צְלִילֵי מִזְמוֹר שִׁיר־נִצְחוֹנִים –

בְּחָזְקָה מִן הַפַּעֲמוֹנִים

יַעֲלֵם־כֹּה!

וְלִבּוֹ, מוּצַף חֲמַת־שְׂשׂוֹנִים,

יִרְחַב לְהִמְנוֹן־הַפַּעֲמוֹנִים!

וְהוּא מְרַקֵּד, וְהוּא צֹוֵחַ

בְּשֶׁצֶף־קֶצֶב שִׁיר־מְנַצֵּחַ,

שִׁיר־מִסְתּוֹרִין, שִׁיר־יִסּוּרִין,

לְהִמְנוֹן שֶׁל הַפַּעֲמוֹנִים –

הַפַּעֲמוֹנִים;

לְקוֹל רְתוֹת הַפַּעֲמוֹנִים –

פַּעֲמוֹנִים, פַּעֲמוֹנִים –

לְקוֹל בְּכוֹת הַפַּעֲמוֹנִים;

בְּשֶׁצֶף־קֶצֶב שִׁיר־נִצְחוֹנִים

יַהְלֹם, יַהְלֹם בְּרָב אוֹנִים

שִׁיר־מִסְתּוֹרִין, שִׁיר־יִסּוּרִין,

לְקוֹל נְהֹם הַפַּעֲמוֹנִים,

לְקוֹל רְעֹם הַפַּעֲמוֹנִים,

לְקוֹל סְתֹם הַפַּעֲמוֹנִים

אֶת הַגּוֹלֵל: צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל,

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל

לְקוֹל הַזְּעָקָה וְהַנְּאָקָה שֶׁל פַּעֲמוֹנֵי־חִיל.