שיעור ראשון 

 

יש לקרוא את הפרק הראשון והשני (עמודים 9-17). 

  

יש להסתפק רק  במידע שמופיע בשני הפרקים הראשונים. 

את תעודות הזהות יש להעלות על גבי שלושת הלוחות השיתופיים.  

השקף יכלול את הפרטים הבאים בתמציתיות: 

1. פרטי מידע על הדמות. 

2.מהות הקשר עם מומו. 

3.תכונות שניתן ללמוד על הדמות וביסוס הטיעון בדוגמאות. 

4.יש לצרף ציור / תמונה שמזכירה לכם את הדמויות כפי שהם נראים בדמיונכם. 

הקשר ביני לבין מומו חזק מאוד ושנינו חשובים אחד לשני, אני מהווה את מרכז החיים למומו ומנסה להיות הדמות האימהית בשבילו וההפך:" היא הושיבה אותי על הברכיים ונשבעה לי שאני הדבר היקר ביותר שיש לה עלי אדמות". 

·       אני דוברת כמה שפות:" גברת רוזה נולדה בפולין כיהודייה, אך שנים רבות קיימה את עצמה במרוקו ובאלג'יריה וידעה ערבית כמוני וכמוך".
אני אישה דאגנית לרוב:" זה היה ממש מקור חיים יום-יומי, נוסף לכל שאר הצרות והדאגות".

 

מצבי הבריאותי לא מזהיר, אני תמיד תשושה ועייפה והחיים לא מרחמים עליי. אפילו מעלית בבניין שלי לא מתקינים. כל יום מחדש אני צריכה לעלות 6 קומות! תזכרו מה אני אומרת לכם, יום אחד אני אמות על המדרגות האלה.

אבל אל תראו אותי ככה, לא תמיד הייתי זקנה ושמנה. פעם הייתי צעירה ויפה. אבל אין מה לעשות, החיים ממשיכים ואיתם אנחנו מזדקנים.

אני הייתי במלחמת העולם השנייה, ולמרות שהיא הסתיימה - אני עדיין, יום יום, חיה בפחד. בשבילי המלחמה לעולם לא הסתיימה. החיים שלי הם מלחמה לא נגמרת. 

אז כמו שכבר אמרתי, אני מנהלת מעון לילדי זונות. מדובר בילדים שמהאמהות שלהם נשללת הזכות לגדל את ילדיהם עקב עיסוקן, ולכן הם נאלצות להחביא את ילדיהם מפני לשכת הסעד. 

מידי חודש, באים והולכים ילדים חדשים. מעטים הילדים שנשארים פה מגיל קטן. ילדים כמו מומו. מומו איתי מגיל 3. אני אוהבת אותו כאילו הוא הבן שלי. 

על הרבה ילדים ההורים לא נותנים המחאות, וגם על אלה שכן- חודש כן שלושה חודשים לא. ועדיין, לא אגרש אף ילד. יש ילדים שההורים שלהם שמים אותם אצלי, ומעולם לא חוזרים.

אני אחזור ואומר, החיים לא טובים אליי.

אל המעון שלי מגיעים המון ילדי זונות וישנם כמה קבועים. אך פעם אחת הגיע אליי ילד בן 3, מיוחד במינו, ישר התאהבתי בו, שמו הוא מוחמד, כולם מקצרים למומו. הוא גדל אצלי עד היום בעודו בן 14. אני אוהבת את מומו אהבת נפש עד כדי כך ששיקרתי לו על גילו בשביל שישאר קרוב אליי. אני אוהבת את מומו כמו את הבן שלעולם לא היה לי. אחת התכונות שפיתחתי בעקבות אהבתי הרבה למומו היא סובלנות. מומו ילד מרדן ועקשן. כשמחליט שהוא רוצה לקבל את תשומת הלב יעשה מה שרוצה... יחרבן בכל פינה בבית... נשמע הגיוני?? כמו שכבר אמרתי, החיים לפעמים מתאכזרים אליי. אבל אני מבינה שהמסכן רק רוצה לפגוש את אמא שלו , כמו כל הילדים בבית. אך אמא שלו, לא מגיעה. אז אני נותנת לו את כל האהבה שלי שירגיש שמישהו עדיין חושב עליו ואוהב אותו כמו את כל שאר הילדים במעון. אני אוהבת אותו כל כך הרבה, הוא כל מה שנשאר לי מהחיים הטובים.

 אני מנהלת בית יתומים של ילדי זונות. לא קל, וההמחאות של הילדים הרבה לא מגיעות כל חודש. תאמינו לי, יום אחד עוד לא אחזיק את בנניה, שכבר שנה לא משלמים עליו! אבל תמיד אשאיר אותם, אין לי לב לזרוק אותם ברחוב. או בלשכת הסעד, אפילו יותר נורא. 

פעם הייתי צעירה ויפה, אבל היום זה כבר לא כמו פעם. וגם העלייה לקומה השישית בלי מעלית, עם כל הקילוגרמים שלי, זה עוד צרה ודאגה, בנוסף לכל השאר. אבל אני מאוד דואגת לטפח את עצמי, להתאפר ולצאת עם פאה, שאולי מישהו ירצה אותי, למרות הכל, ולא יהיה כל כך בודדה.
 החיים עם הילדים לא קלים במיוחד, אבל יש ילד אחד, מומו, שממש נכנס לי ללב. הוא הותיק מכולם, הגיע כשהיה בן שלוש ועד היום הוא איתי. אני אוהבת אותו כל כך, ילדים במעון אצלי הולכים ובאים, אבל הוא נשאר, וממש יישבר לי הלב אם הוא ילך, עד כדי כך ששיקרתי בקשר לגילו על מנת שיישאר איתי. 

למעון שלי באים ועוזבים הרבה ילדים אבל יש ילד אחד שנשאר כבר הכי הרבה זמן ושמו הוא מומו. מומו הוא האדם הכי חשוב ושהכי קרוב אליי. בשבילי הוא ממש כמו בן. גם מומו למרות גילו הצעיר לימד אותי המון כי הוא ילד מיוחד במינו ואפילו שמידי פעם עושה צרות אני אוהבת אותו בכל ליבי.

אחד מהילדים במעון הוא מומו, שהקשר שלה ושל מומו הוא שונה ומיוחד מהקשרה עם שאר הילדים שחיים במעונה. גברת רוזה מגדלת את מומו כבנה ומהווה לו תחליף לאמו הביולוגית. רוזה היא אישה עם לב רחב שדואגת למומו ולכל שאר הילדים במעון במסירות ודאגה, אך גם לפעמים מתנהגת כלפיו בקשיחות ואטימות שמתבטאת אצלו בבעיות של דימוי עצמי ועצבות. אהבתה של רוזה גדולה מאוד כלפי מומו, גם כשהיה עושה צרות (מחרבן על הרצפה לדוגמה), היא מוחלת וממשיכה לאהוב אותו. דוגמא לאהבתה היא העובדה שרוזה הסכימה לגדל את מומו מבלי לקבל על כך כסף ( למרות שהיא צריכה אותו) כדי להוכיח לו שהיא באמת אוהבת אותו,  מפני שמומו תהה עם היא באמת אוהבת אותו, או שהיא מגדלת אותו בשביל כסף.

רוזה מתה לפי בקשתה, בחדר במרתף שלה אשר היווה לה כחדר מפלט במצב של סכנה (כנראה כחשש וחרדה ממלחמת העולם השנייה).

בריאותי לא טובה גם בגלל התשעים וחמישה קילוגרם המקשה עליי מאוד את התנועה ואפשר לחלוטין להגיד שאני אישה שמגיע לה מעלית!

נולדתי בפולין,חוויתי את זוועות אושוויץ ומאז חרדות ופחדים לא נותנים לי מנוח. קיימתי את עצמי במרוקו ובאלג׳יריה ומשם אני יודעת את השפה ערבית. פעם הייתי באמת אישה יפה אבל אחרי כל מה שעברתי שום דבר לא נשאר אותו דבר.

לשם פרנסה, אני מנהלת מעון חשאי לילדי הזונות בצרפת.

היה לי חשוב לחנך את הילדים, ללמד אותם על מוצאם ועל הדת שלהם.

במעון הכרתי את מומו ועימו יש לי קשר מיוחד משאר הילדים במעון,קיבלתי אותו כשהיה בן שלוש ועד היום הוא אצלי הוא הותיק מבין כולם, כי לרוב הילדים במעון הולכים ובאים, אפילו שיקרתי בקשר לגילו של מומו שישאר עוד אצלי..

לא אשקר לא היה קל עם מומו לפעמים היה מחזיר אותי לזוועות אושוויץ כאשר היה מחרבן בפינות הבית והייתי חוזרת ורואה את מה שהוא עשה. ״הייתי מריחה את החרא הייתי צונחת יחד עם החבילות לכורסה ובוכה״, גם כשגילה שאני מקבלת תשלום כל חודש עליו הייתי צריכה להשבע לו שאני באמת אוהבת אותו ״אני הושבתי אותו על הברכיים ונשבעתי לו שהוא הדבר היקר ביותר שיש לי עלי אדמות״ מומו חיפש תשומת לב והייתי צריכה להיות שם בשביל לתת לו.למרות הכל הוא היה עוזר לי עם שאר הילדים בגלל שאני כבר מבוגרת וקשה להתמודד עם כל הילדים לבד.

הרגשתי שמומו הוא כמו הבן שלי ואהבתי אותו ללא תנאים.

אני גרה בבניין בן שש קומות מה שבכלל רק הורס את המצב הבריאותי שלי אבל אל תחשבו עליי ככה אני תמיד דואגת לטפח את עצמי ולהיראות הכי טוב שאפשר. מידי יום הילדים במעון מתחלפים אך יש ילד אחד שתמיד נשאר, קוראים לו מומו. אני אוהבת אותו כמו הבן שלי ואני רק מחכה לרגע שהוא יבין שהוא כל כך מיוחד, לפעמים הוא יכול להטריף אותי כמו הפעם שהוא חירבן בכל פינה בבית אבל בכל זאת אני אוהבת כמו בני.

אני עומדת מאחורי חבריי ומסייעת להם כשצריך, ״גברת רוזה היתה במשטרה כדי לתת עדוּת שקר, שגברת לוֹלה ביקשה ממנה לתת.״

אומנם גברת רוזה שידרה קשיחות ועמידות אך אנו נחשפים במהלך הסיפור לאישה טובת לב, רגישה ואוהבת שרק עברה חיים מאוד קשים שאילצו אותה לבנות חומות מגן.

למרות שהסתיימה המלחמה, אני יום יום חיה בפחד ובדידות גדולה, מאוד קשה לי עם הדברים הקטנים שמזכירים את המלחמה. 

לאחר המלחמה גרתי תקופה קצרה במרוקו ואלג’יריה ובגלל זה אני מדברת ערבית שוטפת, ואז הגעתי לצרפת והיום אני מנהלת מעון לילדי זונות בפריז ברובע בלוויל.

אני מתפרנסת מדמי המזונות שאני מקבלת על הילדים שאצלי במעון ואני דואגת להם מאוד יום יום.

מצבי הבריאותי לא מזהיר, אני זקנה ושמנה, תמיד תשושה ועייפה, אבל אל תראו אותי ככה, לא תמיד הייתי שמנה, פעם בצעירותי הייתי בעצמי זונה יפה, זוהרת ורזה אך הימים האלה עברו... 

וכמו שכבר אמרתי מצבי הבריאותי לא משהו, משקל הגוף שלי של תשעים וחמש קילוגרם מאוד מקשה עליי, ואם זה לא מספיק בגילי קשה לי לעלות כל פעם מחדש לקומה השישית למעון שלי בלי מעלית.

אך עם כל הבעיות האלה מאוד חשוב לי לטפח את עצמי, להתאפר, לצאת עם הפאה האדמונית שלי ושאולי למרות הכל מישהו ירצה אותי ולא אהיה כל כך בודדה בעולם. 

מגיעים אליי המון ילדים למעון בגילאים שונים שבאים והולכים אך יום אחד הגיע אליי למעון ילד קטן בן שלוש, ערבי אחד שקוראים לו מוחמד, אבל כולם קוראים לו מומו, הוא ילד מיוחד והוא הדבר הכי יקר שיש לי בחיים, הוא גדל אצלי מאז עד היום שהוא כבר בן 14, אני אוהבת את מומו כמו הבן שאף פעם לא היה לי ולכן גם שיקרתי לו על גילו כי לא רציתי שילך לי אף פעם. 

ולמרות שלפעמים הוא משגע אותי כמו הפעם ההיא שחרבן בכל הבית, אני מבינה אותו והוא רק מחפש תשומת לב כי הוא רוצה את אמא שלו. 

אבל אני תמיד אהיה פה בשבילו ואני יודעת שגם הוא בשבילי.