אָמַרְתִּי לָהּ

הַכֹּל בַּגְּבוּלוֹת הַבְּטוּחִים הַמֻּכָּרִים

שֶׁל הָרֵאָלִיָּה הַבְּסִיסִית שֶׁלָּנוּ

זֶה מַה שֶּׁמְּסַבֵּךְ אֶת כָּל הָעִנְיָן

וְזֶה קִסְמוֹ

אֵין דָּבָר מִחוּץ לַחַיִּים

כָּאן וְעַכְשָׁו.

"וְהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ"

הִיא שָׁאֲלָה

וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָהּ

אֵין, זֶהוּ, בָּזֶה הָעִנְיָן

הַכּל כָּאן וְעַכְשָׁו

כָּאן הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ

וְכָאן הַגִּלְגּוּלִים וְהַזֶּהוּת

וֶהֱיוֹת אֲנִי עַצְמִי

וְהוּא עַצְמוֹ.

(מתוך: "תת הכרה נפתחת כמו מניפה")

מילים: נתן אלתרמן

ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

קַוִּים לִדְמוּתִי שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִים מִסָּבִיב כְּמַקְלוֹת קְצָרִים הַ

הוֹלְכִים וְנֶאֱסָפִים בָּאִים וּמִתְפַּזְּרִים מַרְכִּיבִים קַוִּים לִדְמוּתִי דְּמוּתְמוּנָה

מְעֹרָבִים קַוִּים לִדְמוּתִי כְּמַקְלוֹת דַּקִּים נוֹצָרִים וְחוֹזְרִים כַּתְּמוּנָה וּמִתְפַּזְּרִים

דְּמוּת יָשָׁר דְּמוּת הַמְעֻוָּת דְּמוּת קָצָר דְּמוּת הָאָרוךְ

דְּמוּת נָכוֹן דְּמוּת שְׁלִילִי כָּל אֵלּוּ נֶעֶרְמוּ מֵעֶבְרִי קַוִּים לִדְמוּתִי

קַוִּים לִדְמוּתִי דַּקִּים כַּהֲרָפִים שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים וּשְׁקוּפִים

לִתְמוּתִי הַשְּׁלֵמָה בִּצְבָעִים מִתָּוִים קַוִּים מַעֲבִרִים

קַוִּים יְשָׁרִים מִתְּכוּנָה לִתְכוּנָה בְּדֶרֶךְ קָצַר

כָּמוֹנִי אֲנִי מֵאֲנִי לְעַצְמִי בְּדֶרֶךְ יָשָׁר

(מתוך: "צורות" 1985)

יאנוש קורצ'ק

הַדֶּרֶךְ קָֹשָה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.

הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.

יָֹשַב הַזָּּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

צוֹבְעָה הַֹשְּקִיעָה שֵֹיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,

הַדֶֹּשֶא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב.

צִפּוֹר אַחְרוֹנָה ֹשֶל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:

- הַתִּזְכֹּר מַה יָפְתָהּ, מַה קָֹשְתָהּ, מֶה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?