החינוך. 

ציינ/י בקצרה את פרטי האירוע

(אם למדת במוסדות חינוכיים שבהם לא היתה התיחסות לימי זיכרון אלה -

כתבי על האם ומתי נחשפת למשמעות של ימי הזיכרון, ומה המשמעות של ימים אלה עבורך כיום

שנת 2010..

ציינו שמות של שני חללים שלמדו בבית ספר ופתאום עפו מעל הראשים של כולם שני ציפורים במעגלים.

כולם הצטמררו.

השנה הזו הייתה שונה. עמדתי על הבמה מול המוני עיניים דומעות, מול משפחות שכולות שהכאב ניכר בכל תנועה שלהן. בזמן דקת הדומיה, כמו בכל שנה, הדמעות פשוט זלגו בלי שליטה. ואז הייתי צריכה לעלות ולשיר. החזקתי את עצמי כל השיר, ניסיתי להתרכז, לתת לכל מילה את המשמעות שלה. אבל במילה האחרונה פשוט נשברתי. הקול שלי נחנק, והדמעות שהחזקתי כל השיר התפרצו החוצה.

אני זוכרת שתמיד זה היה היופ הקשה ביותר עבורי

בטקס יום השואה במושב, כשהייתי בכיתה ה', השתתפתי בהקראת טקסט בשם "מספר על היד". הטקסט מספר את סיפורה של סבתא שחוותה את השואה, דרך עיניו של נכדהּ ששואל על פשר המספר המקועקע על ידה. דרך שאלותיו מתגלה סיפור של כאב, של גבורה ושל זיכרון.

עד היום אני זוכרת את הרגע הזה, גם אם במעורפל – זוכרת את המילים, את התחושות, ובעיקר את העובדה שסבתי ז"ל הייתה נוכחת בטקס. החיבור האישי, המשמעות של הסיפור והנוכחות שלה – הפכו את הרגע לזיכרון שנחקק עבורי.