״ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב״

בחרתי בתמונה מכיוון שהיא מראה את הטבע הפשוט והמדהים ביופיו שמראה שהדברים בחיים פשוטים, הטבע נושם וחיי וזה מראה את הפשטות בחיים שמאפשרת לנו להסתכל על דברים באופן יותר ברור, לגעת, לנסות ולאהוב

אחד הדשאים זה בעצם דימוי לאולי בדידות ואולי צניעות של אדם אל מול העולם

התמונה הזאת מעלה אצלי שאלה לגבי השיר:

איך אדם יכול להיות דומה לדשא?

התמונה מראה סדק בחומה שזה מראה שקרה משהו לחומה הזו איזה אימה ודם מסויימת

התמונה מביאה את הדשא כהשדא והצל את הדמות עלייה מדבר השיר והפרח מסמל את התמימות. הצל המחזיק בפרח מעיד על הדמות מחזיקה בתמימות כאשר היא מתהלכת בשדא (הדשא).

פרח הוא דבר מאוד תמים שיכול לתער תמימות ורגש פגיעה או התחלה למשהו טוב שיכול להישרף בקלות בהמשך או שיקתפו אותו וישתמשו בה לרצון החופשי של הקותף (תמימות שבהמשך תהיה מנוצלת או תשבר)

התמונה מציגה שביל יחיד בשדה פתוח וללא אנשים, שביל ריק, שדה שומם שיכול לבטא בדידות. אך גם.... שלווה, יופי הטבע

האם באמת אפשר להירגע עם רעש מסביב?

צילמתי את תמונה זו מפני שהגדר בתמונה מזכירה לי את הסוררים והגדרות שהיו אז באותה תקופה שגרמו לאנשים לסמור מאימה ומפחד

״ ופשוטים הדברים וחיים״

בחרתי בתמונה זו משום שלדעתי היא מעבירה את המסר שהמשוררת מנסה להעביר בשורה זו והוא: שההליכה בטבע, בשדה הרטוב, גורמת לכך שהשלווה והשקט באדם יתרחבו בו ויציפו אותו כשם שהאור בשולי הענן מתרחב.

לדעתי תמונת השדה הזו אכן מדגישה את השלווה והשקט שמרגיש האדם בעת שוטטות בו.