"אשא עיני אל ההרים" תחום המקור במטאפורה שלנו הוא ההרים בעוד תחום היעד הוא אשא עיני. לאן בדיוק אני נושא עיני קשור לתפיסת משמעות השדה הסמנטי של ה"הרים". במידה ועבורי ההרים הם הרים קונקרטיים –  אין כאן יותר מטאפורה אלא ביטוי של פעולה פיזית – מבט לעבר הרים ספציפיים. 

ברגע שאין מדובר בהרים פיזיים – נכנסת הפרשנות האישית – האם אלו הרים מלאי סכנות, האם אלו הרים בלתי נגישים או בלתי עבירים (ואז נכונה לממתין אכזבה) האם אלו ההרים מהם יבוא המבשר או הישועה וכו". 

לטעמי מתוך ההקשר נראה שההרים כאן מלאי סכנות ואין ציפיה שהישועה תבוא מהם והתקווה היחידה היא עזרה מעם ה'. 

המלבי"ם אינו רואה כך את הדברים ולדעתו ההרים מסמלים את הגעת התשועה ממעל – מעם ה'. 

גם במדרש תהילים ההרים מסמלים סיוע ממעל – מהאל בורא שמים וארץ. 

בפירושים אחרים ההרים מסמלים את ההורים (ההרים -> הורים) שגם הם דמויות (לפחות בילדות) גבוהות ונישאות ביחס אלינו. 

בפירוש דעת מקרא ההרים מקבלים מימד קונקרטי ונשלל המימד המטאפורי שלהם – מדובר על אדם ההולך בדרך ונושא עיניו אל הרים קונקרטיים. 

מצודת דוד מפרש גם הוא במימד הקונקרטי: "דרך המצפה.... לעלות על ההרים ונושא עיניו למרחוק לראות מאין יבואו" 

כך גם מצודת ציון – "אל ההרים – כמו על ההרים"